את מערכת היחסים של טורקיה עם נאט"ו אי אפשר להבין אך ורק כברית צבאית. עבור אנקרה, הברית מסמלת גם גמישות במדיניות חוץ, קשרים כלכליים ומעמד חזק יותר בתוך המערך המערבי.

טורקיה היא חברה בנאט"ו, אך שומרת גם על קשרים פעילים עם מדינות מחוץ לברית, כולל באזור המזרח התיכון, הקווקז, אפריקה ואסיה המרכזית.

זה נותן לאנקרה מרחב לפעול כגשר בין נאט"ו לאזורים רחבים יותר.

במקביל, לנאט"ו יש חשיבות כלכלית. בשנה האחרונה, יצוא התעשיות הביטחוניות והתעופתיות של טורקיה הגיע ל־10.9 מיליארד דולר, כש־57 אחוזים מהיצוא הזה הופנו למדינות הנאט"ו.

זה מראה שמקומה של טורקיה בברית קשור גם לצמיחה תעשייתית, לרשתות סחר ולשותפויות בנות־הגנה.

פסגת אנקרה 2026 היא יותר מאירוע דיפלומטי; היא עדות לשתי עשורים של שינוי מבני. מנהיגי נאט"ו, נציגי תעשיות הביטחון, משלחות דיפלומטיות והתקשורת הבינלאומית יתכנסו באנקרה.

בעוד שפסגת איסטנבול 2004 אופיינה בתלות של טורקיה ברכש חיצוני ובתמיכת הברית, המפגש באנקרה ב־2026 משקף מדינה שהצליחה לפנות לייצור מקומי, לעצמאות אסטרטגית ולשותפויות ביטחוניות שיתופיות.

לבחירה הזו יש ערך סימבולי. היא מראה שאנקרה אינה רק בירת טורקיה, אלא גם מרכז חשוב לדיפלומטיה של ביטחון בינלאומית.

בפסגת נאט"ו באיסטנבול ב־2004 טורקיה הייתה ידועה בעיקר בזכות מיקומה האסטרטגי, יכולתיה הצבאיות ותפקידה במערך הדרום־מזרחי של נאט"ו.

באותה תקופה, סדר היום של נאט"ו הושפע ממאבק בטרור, פעולות באפגניסטן, בבוסניה והרצגובינה ובעיראק, מהטרנספורמציה של הברית ומהאיומים הביטחוניים העולים.

סדר יום זה העמיד את טורקיה כחברה חשובה במערכת הביטחון המערבית בגלל גאוגרפיה, כוח צבאי וקירבה לאזורי משבר.

לכן, התרומה של טורקיה לנאט"ו בתקופה ההיא הובנה בעיקר במונחים של מיקום וכוח אדם צבאי יותר מאשר בתעשיית ההגנה שלה. תחום ההגנה שלה היה תלוי ברכש חוץ, בייצור משותף ובהעברת טכנולוגיה.

במובן זה, פסגת איסטנבול 2004 שיקפה תקופה שבה נאט"ו התמקדה בשינוי ויכולות מבצעיות, בעוד טורקיה עדיין שאפה לחזק את יכולות ההגנה שלה בתוך מערכת שעוצבה ברובה על ידי ספקים חיצוניים ותמיכת הברית.

נכון ל־2026, מיקומה של טורקיה בתוך נאט"ו השתנה.

הפעם טורקיה לא תופיע רק כמדינה עם הצבא השני בגודלו בנאט"ו, אלא גם כמדינה בעלת תעשיית הגנה שצמחה בצורה משמעותית בעשרים השנים האחרונות.

השינוי המרכזי בין פסגת איסטנבול 2004 לפסגת אנקרה 2026 הוא המעבר ההדרגתי של טורקיה מ"צרכנית" למדינה שמייצרת ומייצאת ביטחון.

האינדיקציה הברורה ביותר לשינוי הזה ניכרת במספרי היצוא.

לפי נתונים מנשיאות התעשיות הביטחוניות, יצוא התעשיות הביטחוניות והתעופתיות של טורקיה עמד על כ־196 מיליון דולר ב־2004.

ב־2025 נתון זה הגיע ל־10.054 מיליארד דולר, כלומר יצוא זה זינק בערך פי 51 מאז 2004.

הצמיחה לא הייתה מוגבלת ליצוא. היא ניכרת גם ביכולת המוסדית של המגזר. ב־2004 מספר פרויקטי ההגנה שבוצעו בטורקיה היה 84. כיום מספר זה עלה ליותר מ־1,400, גידול של יותר מ־16 פעמים.

באותו פרק זמן ערכם של פרויקטי ההגנה עלה מכ־8 מיליארד דולר ליותר מ־100 מיליארד דולר, כולל מכרזים שעדיין מתנהלים — עלייה של כש־12.5 פעמים.

נתונים אלה חשובים להבנת הסיבה לשינוי תפקידה של טורקיה בנאט"ו. ב־2004 טורקיה הייתה בעיקר מדינה שקנתה מערכות מחו"ל, ביצעה תכניות מודרניזציה ושאפה להעברת טכנולוגיה.

נוסף על כך, עד 2026 טורקיה פיתחה אקוסיסטם ביטחוני רחב יותר. האקוסיסטם הזה כולל כלי טיס בלתי מאוישים ומערכות כטב"מים חמושים, תחמושת, מלחמה אלקטרונית, מערכות רדאר, כלי רכב משוריינים ומערכות אז״ס (אוויר־זרוע־סוללה).

אחד ההיבטים הקריטיים בשינוי הזה הוא ההגנה האווירית. הניסיון הביטחוני של טורקיה בשנים האחרונות הראה כי יכולת ההגנה מפני טילים ואיום אווירי קשורה באופן ישיר למדיניות החוץ וליחסי הברית.

ב־2012 טורקיה ביקשה סיוע מנאט"ו בתגובה לאיומים מצד סוריה. נאט"ו פרסה סוללות פטריוט כדי לחזק את ההגנה האווירית של טורקיה.

ב־2013 שש סוללות פטריוט שסופקו על ידי גרמניה, הולנד וארצות־הברית הוצבו בפעולה בכהרמאנמרש, אדאנה וגזיאנטפ תחת פיקוד ובקרה של נאט"ו.

ב־2015 ארצות־הברית סילקה את סוללות הפטריוט שלה מטורקיה, בציון סיום המנדט וצורכי תחזוקה.

גרמניה גם היא משכה את מערכות הפטריוט לאחר שסיום משימתה של נאט"ו ושלוש שנות הפעולה חודשו והאיום המורגש מסוריה הוערך מחדש. אחרי נסיגת גרמניה, דווח שרק מרכיבי פטריוט מספרד נשארו בטורקיה.

תהליך זה היווה נקודת מפנה משמעותית עבור טורקיה. נסיגת מערכות הפטריוט הדגישה אף יותר את הצורך של טורקיה לפתח יכולת הגנה אווירית עצמאית.

במילים אחרות, השאיפה המרכזית של טורקיה הייתה להיעשות שחקן חזק פחות תלוי בתוך נאט"ו.

כיום פרויקט 'כיפת פלדה' מהווה את התוצאה הברורה ביותר של החיפוש הזה אחר עצמאות גדולה יותר בהגנה האווירית. במקום להסתמך על מערכות נפרדות או על סיוע זמני מבעלי ברית, 'כיפת פלדה’ שואף ליצור ארכיטקטורת הגנה אווירית לאומית מאוחדת על ידי קישור רדארים, חיישנים, יחידות פיקוד־בקרה ושכבות שונות של מערכות תחת מבנה אחד.

זה מראה שמדיניות ההגנה האווירית של טורקיה התקדמה מעבר להגבהה רק לצרכי ביטחון דחופים. היא הפכה לחלק מאסטרטגיה רחבה יותר לבניית מגן הגנתי עצמאי, שכבתי ובשליטה לאומית.

פה ניכר ההבדל בין 2004 ל־2026. ב־2004 ארכיטקטורת הביטחון של טורקיה עוצבה ברובה על ידי רכש חיצוני, תוכניות מודרניזציה ותמיכה של הברית.

נכון ל־2026 טורקיה עדיין מעריכה את سالדאות נאט"ו, אך היא גם מבקשת לבנות ארכיטקטורת הגנה אווירית משלה, לייצר מערכות מקומיות ולנהל שיחות על ייצור משותף עם בעלות הברית בתנאים שוויוניים יותר.

אחד הנושאים המרכזיים בפסגת אנקרה 2026 יהיה חיזוק תעשיית ההגנה הטרנסאטלאנטית, הגדלת ההוצאות הביטחוניות, תמיכה באוקראינה והגברת ההרתעה.

כעת טורקיה מגיעה לפסגה כמדינה שיכולה לתרום לברית באמצעות יכולות הייצור שלה, רשת היצוא ושותפויות בתעשיית ההגנה.

על פי רויטרס, טורקיה מספקת כיום מוצרים ביטחוניים לכ־40 מדינות. היא גם מחפשת הזדמנויות למכירות נוספות ולייצור משותף כאשר המערב מצייד מחדש.

מצב זה עשוי להעניק לטורקיה כמה יתרונות מוחשיים בפסגת אנקרה 2026.

ראשית, לטורקיה תהיה ההזדמנות להציג בבירור יותר את מוצרי תעשיית ההגנה שלה בפני בעלות הברית בנאט"ו.

שנית, היא תוכל להסביר ביתר בהירות את עלות ההוצאה של טורקיה מהארכיטקטורה הביטחונית האירופית.

שלישית, טורקיה עשויה לזכות ביתרונות כלכליים וטכנולוגיים מיצוא מוצרי תעשיית ההגנה ומהשתתפות בפרויקטי ייצור משותף.

לכן המשמעות של פסגת אנקרה 2026 עבור טורקיה איננה רק אירוח. זוהי במה דיפלומטית שבה השינוי בתעשיית ההגנה הטורקית מאז פסגת איסטנבול 2004 יתגלם לעיני נאט"ו.

שינוי זה מעניק גם גוון בטחוני־מדיני יותר ביטחוני למדיניות החוץ של טורקיה. ככל שיכולות תעשיית הביטחון גדלות, כך גם מספר האפשרויות על שולחן הדיפלומטיה.

טורקיה שמפתחת מערכות משלה, מייצאת אותן ומגיעה לשולחן הייצור המשותף עם טכנולוגיה אינה נדונה בנאט"ו רק בגלל מיקומה הגאוגרפי. טורקיה נדונה גם בזכות היכולת שלה לתרום.

כתוצאה מכך, הסיפור של טורקיה בין שתי פסגות נאט"ו איננו רק סיפור של מודרניזציה צבאית.

זה גם סיפור של טרנספורמציה: מתלות חיצונית לשאיפה לעצמאות אסטרטגית; ממדינה שמחפשת ספקים למדינה שמייצרת; ומשחקן תחת מטריית הביטחון של נאט"ו לשחקן שיכול לתרום ליכולת התעשייתית של הברית.

לפסגת אנקרה 2026 הפוטנציאל להפוך לתצוגה של טרנספורמציה זו.