מאז תחילת השנה, נרצחו מעל 150 פלסטינים אזרחי ישראל, רבים מהם באור יום, ברחובות הערים והכפרים, לעיתים מול עיני ילדים.

הפשיעה משתוללת – והמדינה מקצצת

הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית בישראל הפכה למכת מדינה – אך המדינה עצמה נעלמת. במקום להילחם בתופעה, היא מקצצת תקציבים, ממנה שרים חסרי ניסיון ומפקירה את הרחובות.

הפשיעה הזו אינה חדשה. כבר מתחילת שנות ה-2000 נרשמה עלייה חדה באלימות, אך מאז 2021, המספרים הפכו לבלתי נתפסים. ארגוני פשע חמושים, בעלי קשרים פוליטיים וכלכליים, פועלים באין מפריע. הם גובים דמי חסות, סוחרים בנשק, משתלטים על מכרזים ציבוריים – והמשטרה? עסוקה בהצהרות.

אזרחים סוג ב'

המדינה מתייחסת לפלסטינים אזרחי ישראל כאזרחים סוג ב' – לא באופן רשמי, אלא בפועל. הם אינם זוכים לאותם שירותים, לאותה הגנה, ולאותה השקעה כמו אזרחים יהודים. הפשיעה משתוללת, אך התקציבים מקוצצים. הרציחות מתרבות, אך אין מדיניות. במקום להילחם בפשיעה, המדינה דוחפת את החברה הערבית לפתרונות שבטיים, לסולחות, ולהתמודדות עצמית – כאילו ביטחון אישי הוא עניין פרטי ולא אחריות שלטונית. זהו ביטוי מובהק למדיניות של הדרה, אפליה והפקרה.

"החברה הערבית דורשת ביטחון – לא סיסמאות"

ד"ר אריק רודניצקי, חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ובמרכז משה דיין, מזהיר כבר שנים מההשלכות של ההזנחה.

במחקר שערך לאחרונה, הוא מצא כי מיגור הפשיעה והאלימות הוא הנושא החשוב ביותר עבור האזרחים הערבים בישראל – יותר מהסדר מדיני או סוגיות לאומיות. "החברה הערבית דורשת ביטחון אישי, חינוך ראוי, תעסוקה ותכנון עירוני תקין", הוא אומר. "היא לא מבקשת טובות – היא דורשת את מה שמגיע לה כאזרחים שווים במדינה".

"הפשיעה מועילה לממשלה – היא לא רוצה לעצור אותה"

אך יש מי שרואה בכך לא רק כישלון – אלא מדיניות מכוונת. טארק אבו דאווד, חוקר פלסטיני בענייני ישראל, ותלמיד תורה באוניברסיטה העברית בירושלים, אמר ל-TRT עברית כי "הפשיעה בחברה הערבית מועילה לממשלה הישראלית.

הם מעדיפים שהפלסטינים יהרגו אחד את השני – וכך המדינה לא צריכה לעשות את זה בעצמה". לדבריו, "המדינה לא שולטת בסחר בנשק או בסמים – מעדיפה שהשוק שחור ישאר וימשיך. מה שמעניין את ישראל זה רק הכסף – המיסים שהיא גובה מהאזרחים הערבים.

מעבר לזה, היא דוחפת אותם ל'סולחות' שבטיות במקום לפתור את הבעיות באמת – מה שמאריך את הסכסוכים, מסבך אותם, ומוביל לעוד ועוד הרוגים".

המדינה אינה נענית. תקציב חמש-השנים למאבק בפשיעה קוצץ, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר עסוק בפרובוקציות, ואין כיום אף גורם ממשלתי מתכלל את המאבק בפשיעה. ד"ר רודניצקי מדגיש: "היעדר מדיניות ברורה, חוסר תיאום בין הגופים, והפוליטיזציה של המשטרה – כל אלה פוגעים ביכולת המדינה להילחם בפשיעה".

מצוקה כלכלית – קרקע פורייה לפשיעה

המצב הכלכלי רק מחמיר את התמונה. לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 55% מהעובדים הפלסטינים בישראל דיווחו על ירידה בהכנסות מאז תחילת המלחמה, ו-40% מהם חיים ללא חסכונות כלל. המצוקה הזו היא קרקע פורייה לפשיעה – והמדינה לא עושה דבר כדי לעצור את הסחף.

הפתרון קיים – אך אין רצון פוליטי

המומחים מסכימים: יש מה לעשות. הכרזה על מצב חירום, מינוי שר ייעודי, חיזוק המשטרה, השקעה בתשתיות, חינוך ותעסוקה. "הפשיעה אינה גזירת גורל", אומר רודניצקי. "היא תוצאה של מדיניות – ולכן ניתן לשנותה".

החברה הערבית בישראל אינה עומדת לבד מול הפשיעה – היא ננטשת על ידי המדינה. כל עוד לא תתקבל החלטה פוליטית אמיצה להחזיר את הביטחון לרחובות הערביים, להילחם בשורשי הפשיעה – הדם ימשיך להישפך.

מקור: TRTWorld and agencies