בנגב המתמשך, בקרב כפרים בדואים רבים שלא הוכרו רשמית, פועלת מדיניות ישראלית מאסיבית של הריסת בתים והצבת הגבלות מחמירות.
מדובר בתופעה בולטת המגלמת מדיניות כוללת: מנקודה זו ועד לנגב, כפרים נטולי הכרה מופקעים בהליך שיטתי — ללא מתן תשתיות, ללא אלטרנטיבות ורבים מהם נאלצים לעזוב את ארצם.

המדינה טוענת כי ההריסות נעשות “בהתאם לחוק” נגד מבנים בלתי חוקיים, וכי לא ניתנו פשרות אף עבור מי שמשרתים את המערכת הביטחונית. אך בשטח התמונה שונה לגמרי: הבדואים חשים נרדפים, נטושים ומושלכים לפינה.

בכפרים כמו “אל־סער” בנגב, המשטרה משתלטת עם גז מדמיע, כוחות שיטור וג׳רפנים על בתים נטולי הגנה, תוך שיתוף פעולה עם רשות הקרקעות הישראלית, במטרה להרוס כ־40 בתים בכפר פרוץ.

כפרים אלה מתגוררים בהם כ־1,500 תושבים בדואים, לרוב ללא הכרה משלטונות המדינה.

במקביל, הארגונים הממשלתיים מציעים תוכניות יישוב מחדש בכפרים מוסדרים עם חיבורים לתשתיות, תוך ניסיון לשכנע את תושבי הכפרים הבלתי מוכרים לעבור אליהם. אך בעשותם זאת, הם רואים בכך תנועת טרקטור פוליטית לשינוי הדמוגרפיה ולהרחבת יישובים יהודיים בשטחים שמעורבים.

הבדואים חיים בירושלים הדרומית מזה דורות, שלטון המדינה הטיל עליהם הגבלות מ־1948 ועד שנות ה־50, והם נוצלו ככלי טקטי להסדרת תשתיות רק כאשר זה משרת את האינטרסים הלאומיים. כיום, כשהם נאמנים, המדינה מסרבת להכיר בהם.

פעילות ההריסה המוגברת בשנים האחרונות, כשירות מחושב ויסודי, מלווה בטענות לפיה הממשלה מקדמת בנייה יהודית באדמות שהיו ברשות הבדואים, תוך דחיקה מודרנית שנראית כחלק ממדיניות מחודשת של והתנחלות.

מקור: TRTWorld and agencies