שלושים ושמונה שנים לאחר ששכלה את בנה במהלך הפלישה הישראלית הקודמת ללבנון, מנואלה דבירי, אחת הפעילות הבולטות נגד המדיניות הצבאית של תל אביב, יוצאת שוב למאבק נגד מה שהיא מגדירה כטביעה מחודשת בבוץ הלבנוני.
דבירי, שמובילה מזה עשרות שנים קו אנטי-מלחמתי, מתארת מציאות קשה שבה ההנהגה הישראלית הנוכחית משחזרת את שגיאות העבר ומעמיקה את אחיזתה הצבאית בשטחים ריבוניים של שכנתה מצפון, תוך סיכון חיי אדם משני צדי הגבול ומבלי שהדבר יביא לפתרון מדיני אמיתי.
בנה הצעיר, יוני, נהרג בפברואר 1998 במהלך פעילות מבצעית של כוחות הכיבוש, אירוע שדחף אותה להפוך לקול מרכזי בתנועת "ארבע אימהות".
תנועה זו, שהורכבה מנשים שאיבדו את יקיריהן או שילדיהן שירתו בחזית, הפעילה לחץ ציבורי כבד על הממשל הישראלי, לחץ שהוביל בסופו של דבר לנסיגה מוחלטת של הצבא הישראלי במאי 2000, לאחר שמונה-עשרה שנות שליטה צבאית מדממת שגבתה את חייהם של מאות חיילים ישראלים ואלפי אזרחים לבנונים.
מצודת בופור
כיום, המציאות ההיסטורית הזו חוזרת לחזית הבמה הציבורית כאשר הממשלה בראשות בנימין נתניהו מכריזה על הרחבת המבצע הצבאי בדרום לבנון.
הצהרותיו האחרונות של נתניהו, ששיבח את ההשתלטות המחודשת על מצודת בופור ההיסטורית – אתר שהפך בעיני רבים לסמל הכיבוש והאבדות הישראליות בשנות השמונים והתשעים – עוררו זעם רב בקרב פעילי שלום.
דבירי מדגישה כי גם בתוך הממסד הביטחוני הישראלי עצמו ישנם קולות המבינים כי להקמתה מחדש של רצועת ביטחון אין הצדקה אסטרטגית, וכי כיבוש קרקעי נוסף לא יצליח לנטרל את התנגדותו של ארגון חיזבאללה או להבטיח את שלומם של תושבי האזור.
קמפיין השחרה ותקשורת מגויסת
כחלק מהניסיון להשתיק את הביקורת הציבורית על המלחמה, פעילי שלום ואנשי תנועת הנסיגה לשעבר מוצאים את עצמם תחת מתקפה תקשורתית מצד גופים המזוהים עם השלטון.
דבירי עצמה נפלה קורבן למניפולציה תקשורתית כאשר קיבלה שיחת טלפון אנונימית המנסה להטיח בה אשמה על הנסיגה משנת 2000, שיחה שהוקלטה ושודרה בכלי תקשורת ימניים בישראל המשרתים את הנרטיב הממשלתי.
למרות ניסיונות ההכפשה הללו, היא מבהירה כי אינה מתרגשת מתרגילי יחסי הציבור של תומכי המלחמה, וכי הכאב האמיתי שלה נובע מההקרבה המיותרת של חיי אדם צעירים בשם שאיפות טריטוריאליות וצבאיות שכבר הוכחו ככושלות בעבר.
מקור: TRT World and agencies
