קומפלקס בתי הכנסת ההיסטוריים של איזמיר אינו רק עדות לעבר יהודי עשיר, אלא סיפור של עיר נמל רב־תרבותית, שבה אמונה, אדריכלות וחיי יומיום התקיימו זה לצד זה במשך מאות שנים.

איזמיר היא ביתם של קומפלקס של בתי כנסת עתיקים מהמאה ה-16, שנבנו זה לצד זה. אזור זה, המציג דוגמאות ייחודיות של אדריכלות ספרדית, מציג גם השפעות מסגנונות איטלקיים, בזיליקה וספרדיים מתקופת תור הזהב.

מתוך 34 בתי הכנסת שנבנו בעיר לאורך ההיסטוריה, תשעה נותרו כיום בתוך מרקם העיר העתיקה של איזמיר, עדים דוממים לקהילה יהודית מתמשכת.

 בית הכנסת ביקור חולים

בית הכנסת ביקור חולים, עם הטבע המרכזי שלו (אולם תפילה), התקרה המעוטרת בציורי פרחים ופירות ועמודי תבליט מגבס, הוא אחד ממקומות הפולחן היפים ביותר באיזמיר, שובה לב את מבקריו.

סלומון דה צ'יאבס, הולנדי ממוצא פורטוגלי שהיגר לאיזמיר, תרם את אחד מבתיו עם חצר גדולה לקהילה היהודית בשנת 1724 כדי שישמש כבית כנסת. הוא גם דאג שכל ספרי הדת וחפצי הקודש יירכשו עבור בית הכנסת. כדי לספק הכנסה מסוימת למוסד, הוא תרם גם כמה מבתיו וחנויותיו השכנות.

ייעודו של בית הכנסת כ"ביקור חולים", שפירושו "ביקור חולים", מתוארך ככל הנראה לתקופה בה מרתף בית החולים שימש כבית חולים במהלך התפרצויות תכופות של מגפות או כולרה בעיר.

בית הכנסת בית הלל

בית הכנסת בית הלל, שנוסד כבית ספר דתי בבית משפחת פאלאצי, חושף את תולדותיו המרתקות דרך ההיסטוריה העשירה שלו. הרב חיים פאלאצי כתב בסך הכל 72 ספרים במהלך חייו, מתוכם 26 פורסמו.

הוא זכה במדליית "התיאולוג האחראי על הצדק" מהסולטן עבדולמצ'יד בשנת 1861.

במקור, הבניין היה ישיבה (בית ספר דתי) בה קיבלו את חינוכם רבי חיים פאלאצי ובניו, אך בשנת 1840 הוסב הבניין למקום תפילה על ידי רבי אברהם פאלאצי.

בית הכנסת בית הלל, יחד עם קברו ומקווה רבי חיים פאלאצ'י בבית הקברות גורצ'שמה, נחשבו למקומות קדושים על ידי תלמידיו של פאלאצ'י, וקבוצת מקומות זו נודעה בשם "משולש היהלום". לאחר שנהרס כליל בשריפה בשנת 2006, בית הכנסת בית הלל שוחזר על ידי עיריית איזמיר ולאחר מכן נפתח מחדש כבית ההנצחה של רבי חיים פאלאצ'י.

בית כנסת פורטוגלי

בית הכנסת הפורטוגזי באיזמיר הוא בית הכנסת היחיד ששמו משקף את מוצאם של מייסדיו.

זהו אחד משישה בתי כנסת הידועים שהיו קיימים מאז ימי הרב הראשי יוסף אסקאפה, כלומר, משנות ה-20 של המאה ה-17 ואילך. הוא היה ידוע כבית הכנסת הגדול ביותר באיזמיר לתקופתו. במאה ה-17, בית כנסת זה, שהפך למוקד "התנועה המשיחית" של שבתי סבי, היה עד לסדרה של אירועים היסטוריים. בית הכנסת הפורטוגלי, שנחשב למעוז של מתנגדי שבתי, סגר את שעריו בפני שבתי סבי כאשר תנועתו התרחבה. 

​​שנים לאחר מכן, שבתי וחסידיו פרצו לבית הכנסת וגירשו את הרבנים שהיו מנהיגי אופוזיציה. שבתי סבי, שהכריז על עצמו בעבר כ"משיח היהודים", הכריז על הפשיטה הזו כיום שחרור, ובית הכנסת הפורטוגלי הפך למרכז התנועה השבתאית עם מגויסים חדשים. בית הכנסת הפורטוגלי, שנשרף בשנת 1976, שוחזר בשנת 2018 כדי לשמש כמרכז פעילות חברתית.

בית הכנסת ממוקם בקמראלטי, ליד רחוב האברה. הוא סגור כרגע למבקרים.

בית הכנסת עץ חיים

בית הכנסת עץ חיים, שפירושו "עץ החיים", נחשב לבית הכנסת הראשון בעיר, וכמו בתי כנסת אחרים הנושאים את אותו שם, מתוארך לתקופה הביזנטית. מסמך השייך לשלמה בן עזרא, שמת בשנת 1688, מזכיר כי טורקים מוסלמים התפללו בבית הכנסת היחיד באיזמיר. משערים כי התקופה המוזכרת במסמך זה חופפת לשחרור איזמיר בידי הטורקים, ומכיוון שלא היו בעיר מסגדים, הם התפללו בבית כנסת זה.

בית כנסת חברה (תלמוד תורה)

בית הכנסת חברה מכונה "תלמוד תורה" בטקסטים עתיקים. ידוע כי בית הכנסת היה קיים בתקופתו של רבי יוסף אסקאפה במאה ה-17, סבל משריפות ונבנה מחדש מספר פעמים. לאחר שריפה בשנת 1838, הבניין נשרף שוב בשריפה של 1841 ונשאר בהריסות במשך שנים רבות.

בית הכנסת "חברה", שנבנה על פי תוכנית מרכזית, הוא בית כנסת טיפוסי באיזמיר, הכולל טבע (דוכן תפילה), אהל משולש (ארון המכיל ספרי תורה) ומדרש (אולם תפילה קטן). מספרם הרב של ספרי תורה ששכנו בעבר בבית הכנסת "חברה" העניק לו מעמד יוקרתי. מאמצי החילוץ של בית הכנסת "חברה", שגגו קרס בשנת 1999, הושלמו בשנת 2020, אך עבודות השיקום טרם החלו.

בית הכנסת שלום

בית הכנסת שלום היה שייך לרב הראשי יוסף אסקאפה, שעמד בראש הקהילה היהודית שאותה אירגן מאז 1620, משנת 1648 ואילך. הרב אסקאפה גם סיפק חינוך דתי לשבתאי צבי הצעיר, אך הוביל את גירושו של צבי מאיזמיר כאשר צבי הכריז על עצמו כ"משיח". בית הכנסת שלום היה בית הכנסת היחיד ששרד את השריפה של 1841.

עם תקרתו המעוטרת וספות מרופדות פרחוניות המצפות את הקירות, פנים ביתו מזכיר בית אנטולי טיפוסי, מה שהופך אותו לכאורה לבית הכנסת האותנטי ביותר באיזמיר.

בית הכנסת אלגזי

הכתובת בכניסה לבית הכנסת אלגזי מרמזת שהוא נבנה בשנת 1724 על ידי יצחק אלגזי. גישה אחרת טוענת שבית הכנסת היה קיים לפחות עוד במאה ה-17.המרתף שימש הן כמדרש (אולם תפילה קטן) והן כמקום בו התפללו עשרת הזקנים (עשרה זקנים) לאורך היום למען גאולת הארץ ועמה. בנוסף, אוחסנו שם כתבי קודש וחפצי דת שלא נעשה בהם שימוש לפני הקבורה, על פי המסורת היהודית.

 חבר נוסף במשפחת אלגאזי המפורסמת, שהוכשר על ידי רבנים מובילים, יצחק בן שלמה אלגאזי, קשור גם הוא לבית כנסת זה. יצחק אלגזי, יליד 1889, התחנך בישיבת בית הלל של חיים פאלאצ'י, וכמו אבותיו, הפך לחזן בבית הכנסת אלגזי. יצחק אלגזי נחשב לאחד המלחינים החשובים ביותר של מוזיקה טורקית דתית, חילונית וקלאסית.

בית הכנסת פוראסטרוס

בית הכנסת, הממוקם בלב שוק קמראלטי ההיסטורי של איזמיר והרובע היהודי הראשון, היה ידוע בשני שמות. שמות כמו "אורחים" (בעברית) ו"פוראסטרוס" (ספרדית), שמשמעותם "זרים" או "אורחים" בשתי השפות, מצביעים על כך שהוא שירת מהגרים יהודים חדשים שהגיעו לאיזמיר והצטרפו לקהילה היהודית המקומית.

בית הכנסת נבנה ככל הנראה במאה ה-17 ונשאר פעיל עד שנהרס בשריפה. לאחר שסבל נזקים כבדים וחדל לתפקד כבית כנסת, שימשה חצרו במשך שנים רבות כבית מטבחיים כשר לעופות (חלאל) בו נערכו נדרי כפרה לפני יום כיפור, יום קדוש ליהודים.

בית הכנסת סיניורה

הבניין, שנשרף מספר פעמים במאה ה-17, נהרס כליל בשריפה של 1841 ונבנה מחדש בתרומתו של מואיז בנג'יט ירושלמי. סידור הרצפה מראה בבירור כי בית הכנסת הפך מתוכנית מרכזית לטב"א כפולה (דוכן לתפילה).

בית הכנסת, עם דלתותיו חרוטות בפסוקים מהתורה והאהל (הארון בו נשמרים ספרי התורה), מתאים להרכב המשולש הייחודי לאיזמיר. על פי סיפור אחד, בית כנסת זה נבנה בתרומות של גברת פורטוגזית בשם דונה גרציה נאסי (1510-1569). עם זאת, מחקר שנערך לאחרונה גילה כי הוא נתרם לקהילה היהודית של איזמיר בשנת 1664 על ידי גברת בשם לאה, שהחליטה להגר מאיזמיר ל"ארצות הקודש", כדי לשמש כבית כנסת.

בתי הכנסת של איזמיר עומדים בלב העיר לא כזיכרון אנושי, אלא כמבנים הנושאים את הזמן עצמו – שכבות של אבן, תכנון ואור, שהפכו לחלק בלתי נפרד מן הנוף ההיסטורי של איזמיר.