גיאומטריית הכוח: מי עשוי להיות "רומא" של ישראל?
כאשר נתניהו מזכיר את "רומא", על מי הוא באמת מדבר - בעלת ברית עולמית, יריב אזורי, או אימפריה סמלית שנלקחה מהזיכרון הפוליטי של ישראל?
כאשר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הזכיר שהוא קורא את "יהודים נגד רומא" של בארי שטראוס והוסיף: "הפסדנו במלחמה הזו; הפעם ננצח", ההערה החייתה מטאפורה עתיקה המשתרעת הרבה מעבר להיסטוריה עצמה.
בתיאורו של שטראוס, רומא מייצגת לא רק כוח אימפריאלי אלא מערכת רחבה — משפטית, פוליטית ומנהלית — שעיצבה את גבולות ההתנגדות. דבריו של נתניהו מעלים שאלה ללא תשובה ברורה: מה, או מי, עשויה "רומא" לסמל כיום?
ארה"ב כאימפריה המודרנית?
ישנם משקיפים המפרשים את ההתייחסות דרך עדשת הברית בין ישראל לארצות הברית. הנוכחות הצבאית הגלובלית של וושינגטון, השפעתה הדיפלומטית ושיתוף הפעולה האסטרטגי רב־השנים עם ישראל מובילים חלק מהאנליסטים לראות בה את ההקבלה המתבקשת ביותר.
אחרים מציינים כי מערכת היחסים המודרנית בין ארה"ב לישראל רחוקה מההיררכיה הברורה שהתגלמה ברומא העתיקה, ומדגישים את אופייה ההדדי של הדינמיקה הפוליטית בין המדינות.
פרשנות נוספת מציעה כי הכוונה הייתה לטורקיה. ההיסטוריה הארוכה של איסטנבול כבירת האימפריה הרומית המזרחית, בשילוב טענותיהם ההיסטוריות של הסולטאנים העות'מאניים לתארים רומיים, מספקות רקע סמלי שחלק מהפרשנים רואים כרלוונטי.
תפקידה הפעיל של טורקיה בדיפלומטיה האזורית במהלך המלחמה בעזה — כולל מעורבות עם גורמים מערביים ומזרח־תיכוניים — מחזק קריאה זו.
האם איטליה היא "רומא" המילולית?
מבט מילולי יותר מצביע על אפשרות שנתניהו התייחס לאיטליה עצמה. חיכוכים פוליטיים מול ממשלתה של ראשת הממשלה ג'ורג'יה מלוני — במיוחד סביב יחסה של אירופה למלחמה בעזה — הוזכרו כתימוכין לפרשנות זו.
עם זאת, רוב המומחים מדגישים כי לאיטליה המודרנית אין את הכוח המערכתי הנדרש כדי לגלם את המטאפורה הרומית.
אפשרות נוספת היא הוותיקן. הביקורת הציבורית של האפיפיור פרנציסקוס על פעולות ישראל, לצד דאגות שהביעו מוסדות כנסייתיים בנוגע למתרחש בעזה, הובילו כמה משקיפים לשקול האם ההתייחסות נשאה אופי דתי־ערכי ולא גיאופוליטי בלבד.
מעבר לכל הפרשנויות הללו, ישנם חוקרים הטוענים שהחלק המשמעותי בדבריו של נתניהו טמון במסגור עצמו — לא במושא. בנרטיב של שטראוס, רומא מייצגת מערכת שהכריעה מרידות יהודיות.
בהישענותו על דימוי זה, נתניהו עשוי למקם את האירועים העכשוויים בתוך מסורת של מאבק מתמשך — גישה רטורית המתיישבת עם זרמים פוליטיים בישראל, כולל אלה השאובים מהציונות הרוויזיוניסטית.
מנקודת מבט זו, "רומא" מתפקדת פחות כשחקן ספציפי ויותר כעדשה נרטיבית שבאמצעותה מפורשים המתחים הנוכחיים.
בין אם "רומא" המיועדת היא ארצות הברית, טורקיה, איטליה, הוותיקן — או אף אחת מהן — האנלוגיה נשארת פתוחה במכוון. מה שהיא חושפת הוא כיצד זיכרון היסטורי ממשיך לעצב את השפה הפוליטית, וכיצד מטאפורות עתיקות משמשות להבנת מחלוקות ההווה.