קווי השבר הפנימיים: כך הגזענות מעצבת את החברה הישראלית מבפנים

ישראל מציגה את עצמה כמדינה דמוקרטית רב‑תרבותית, מקום שבו קהילות שונות חיות זו לצד זו תחת זהות לאומית משותפת. אך מאחורי הנרטיב הרשמי מסתתרת מציאות מורכבת בהרבה: חברה הבנויה על שכבות של היררכיות גזעיות, המכתיבות מי נהנה מהזדמנויות, מי זוכה להגנה, מי נחשב שייך, ומי נותר מחוץ לגדר — לעיתים באופן מילולי.

הגזענות אינה תוצר לוואי של סכסוך; היא חלק מהמבנה החברתי עצמו. והיא אינה מופנית רק כלפי פלסטינים, אף שהם הקבוצה הפגיעה ביותר, אלא גם כלפי קהילות יהודיות שונות ועובדים זרים שמחזיקים חלקים שלמים מהכלכלה הישראלית.

אשכנזים ומזרחים: שבר היסטורי שממשיך לעצב את ההווה

אחד מקווי השבר העמוקים ביותר בחברה הישראלית הוא זה שבין יהודים אשכנזים, יוצאי אירופה, לבין יהודים מזרחים, שמוצאם מארצות ערב וצפון אפריקה. אף ששתי הקבוצות יהודיות, מעמדן בישראל מעולם לא היה שווה.

האשכנזים היו אלה שהקימו את מוסדות המדינה ושלטו בהם — מהמפלגות המרכזיות ועד האקדמיה, מהצבא ועד הכלכלה.

המזרחים, שהגיעו בגלי עלייה גדולים בשנות החמישים והשישים, הוצבו לרוב בעיירות פיתוח מרוחקות, בשכונות מוחלשות ובמערכות חינוך שסבלו מהזנחה כרונית.

הפערים הללו לא היו מקריים. הם נבעו מתפיסה תרבותית שהעדיפה את ה"מודרניות" האירופית על פני המסורתיות המזרחית. שפות מזרחיות הוגדרו כ"נחותות", מנהגים מזרחיים כ"פרימיטיביים", והמדינה פעלה באופן מוצהר ל"עיצוב" המזרחים מחדש.

גם כיום, למרות התקדמות מסוימת, המזרחים עדיין מיוצגים פחות במוקדי כוח ומיוצגים יתר על המידה במעמדות נמוכים. התרבות האשכנזית ממשיכה לשלוט בשיח הציבורי, בעוד התרבות המזרחית מוצגת לעיתים קרובות באופן סטריאוטיפי.

רוסים ואוקראינים: פליטים יהודים, קבלה מותנית

גלי העלייה מרוסיה ומאוקראינה, ובמיוחד אלו שהגיעו בעקבות המלחמה האחרונה, חשפו שכבה נוספת של גזענות פנימית. אף שישראל הצהירה על פתיחת שעריה ליהודים מאזורי מלחמה, המציאות בשטח הייתה מורכבת בהרבה.

במהלך אזעקות, דווח על מקרים שבהם עולים חדשים מרוסיה ומאוקראינה לא הורשו להיכנס למקלטים ציבוריים, כאשר ישראלים הטילו ספק ביהדותם, בזהותם או בזכותם לחלוק את אותו מרחב מוגן. ברגעי סכנה, הגבולות של "מי נחשב ישראלי" הפכו ברורים וכואבים.

עולים רבים מספרים על יחס מזלזל, על הערות גזעניות, על תחושה שהם תמיד צריכים להוכיח את עצמם. גם מי ששירתו בצבא הישראלי או חיו בישראל שנים ארוכות עדיין נתקלים בחשדנות ובדחייה.

כך מתגלה פרדוקס עמוק: מדינה שקמה כבית ליהודים מכל העולם ממשיכה לדרג את יהודיה לפי מוצא, צבע עור ומבטא.

עובדים זרים: הכוח שמחזיק את המשק, אך נותר בלתי נראה

ישראל נשענת באופן משמעותי על עובדים זרים מתאילנד, סין, הודו והפיליפינים. הם קוטפים את הפירות, מטפלים בקשישים, מבצעים עבודות פיזיות קשות — אך אינם זוכים לזכויות בסיסיות.

רבים מהם חיים בתנאי מחייה ירודים, מקבלים שכר נמוך בהרבה משל ישראלים, ולעיתים אף מוגבלים בתנועה על ידי מעסיקיהם. במהלך סבבי לחימה, עובדים זרים רבים דיווחו כי לא הורשו להיכנס למרחבים מוגנים, גם כאשר עבדו בשטחים פתוחים תחת ירי רקטות. חייהם הוצגו כזולים יותר, ככאלה שניתן לקחת עליהם סיכון.

היחס הזה חושף אמת מטרידה: ישראל תלויה בעובדים שאינם יהודים, אך מסרבת לראות בהם בני אדם שווי ערך. הם חיוניים — אך אינם נחשבים.

הימין והשמאל: שסע פוליטי שהפך לשסע זהותי

המתח בין ימין לשמאל בישראל אינו רק פוליטי — הוא הפך לשסע זהותי עמוק.

הימין, שמחזיק כיום בעמדת כוח משמעותית, מקדם נרטיב לאומי‑יהודי שמציב את הביטחון ואת השליטה בשטחים מעל כל שיקול אחר.

השמאל, שנחלש בעשורים האחרונים, נתפס לעיתים כלא לגיטימי, כמי שמערער על "הקונצנזוס" וכמי שמזוהה עם תמיכה בזכויות פלסטינים. השיח הפוליטי בישראל הפך מקוטב עד כדי כך שהשתייכות פוליטית מגדירה לעיתים את ערך האדם בעיני הצד השני.

חרדים וחילונים: מאבק על זהות, משאבים ועתיד המדינה

שסע נוסף שמעצים את המתח החברתי הוא זה שבין חרדים לחילונים. החרדים, שמספרם גדל במהירות, דורשים לשמור על אורח חיים נפרד, על מערכת חינוך עצמאית ועל פטור משירות צבאי.

החילונים, מצדם, רואים בכך נטל כלכלי וחברתי, וטוענים שהמדינה מממנת מגזר שאינו משתתף באופן שוויוני בנטל.

המתח הזה אינו רק על כסף או שירות צבאי — הוא על דמותה של ישראל. האם היא מדינה יהודית‑דתית או מדינה אזרחית‑ליברלית. החרדים חוששים מהתבוללות תרבותית, החילונים חוששים מהדתה של המרחב הציבורי.

שני הצדדים מרגישים מאוימים, ושני הצדדים רואים את האחר כמי שמנסה לכפות עליו אורח חיים.

חברה ללא עתיד

הגזענות והשסעים בישראל אינם תופעות נפרדות אלא מערכת שלמה של היררכיות חברתיות ופוליטיות. הן מעצבות את היחסים בין קבוצות יהודיות, בין דתיים לחילונים, בין ימין לשמאל, ובעיקר — בין ישראלים לפלסטינים.

לפי חוקרים חברתיים, מדינות המצויות במצב כזה אינן יכולות להמשיך להתקיים לאורך זמן. השסעים הפנימיים ממוטטים אותן מבפנים גם ללא צורך במלחמות חיצוניות.

כאשר חברה מתפוררת מבפנים, היא מאבדת את הלכידות החברתית הדרושה לקיומה. חברה ללא לכידות היא למעשה חברה ללא זהות, ללא היסטוריה וללא עתיד.

בישראל, השסעים הללו אינם סימן אזהרה בלבד — הם מציאות יומיומית שמעמידה בספק את עצם המשך קיומה של המדינה כפי שהיא מוכרת כיום.

מקור: TRT Global