בזמן שהשטח בגדה המערבית הכבושה נתון להחרפה מתמשכת של עימותים, שרת המשימות הלאומיות וחברת הקבינט המדיני-ביטחוני אורית סטרוק הציגה בריאיון חזון פוליטי-ביטחוני שמטרתו לסיים את "אשליית אוסלו": פירוק מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, ביטול שיתופי הפעולה, וחזרה למודל של שליטה ישראלית אזרחית וביטחונית ישירה — מודל טרום-אוסלו שהפך את המציאות לפיקוח צבאי מתמשך על הפלסטינים.
סטרוק טוענת כי הרשות מנהלת "מלחמה פוליטית ומשפטית" נגד ישראל, וכי מערכת החינוך ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים "שקועים בהסתה", תוך שיתוף פעולה מבצעי עם ארגוני התנגדות — תיאור שמשקף את הנרטיב הממסדי הישראלי ומבקש לדלג על ההקשר הרחב של כיבוש ארוך שנים.
בריאיון, סטרוק ייחסה לרשות חוקי תמיכה באסירים ובמשפחות ההרוגים, אותם מבקרי ישראל מכנים "תשלום תמורת פיגוע", והשוותה אותם באופן פרובוקטיבי ל"חוקי נירנברג" — השוואה שנועדה למסגר את הדרישה להחריף את המשטר ולאיין את המסגרת המדינית הפלסטינית, במקום לדון בזכויות חברתיות ובהגנות למשפחות הנפגעים תחת מציאות כיבוש ואלימות ממוסדת.
. היא הוסיפה כי ישראל "חשפה" לאחרונה תאים חמושים המורכבים מאנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, והציגה זאת כהוכחה לשינוי "מערכתי" — אף שבפועל, מקרים נקודתיים בשטח אינם מחליפים בדיקה עצמאית ושקופה של נתונים, והם משמשים להצדקת הרחבת ההיתרים לצבא ולמתנחלים להעמיק את השליטה בגדה.
הקריאה לפרק את מנגנוני הביטחון של הרשות — המתוארים לאורך שנים על-ידי ממשלות מערביות כשותף "מייצב" — מחזקת דה-פקטו את משטר הכיבוש, מחלישה את המסגרת המינהלית הפלסטינית, ומעודדת נסיגה מכל אופק מדיני.
ההצעה לחזור ל"מודל טרום-אוסלו" משמעותה הרחבת השליטה הצבאית הישראלית והמשך מדיניות של איחוד-ריבונות דה-פקטו ללא זכויות שוות לתושבים הפלסטינים, תוך ביטול מנגנונים שנוצרו כדי למתן חיכוך ולייצר מסגרת שלטונית פלסטינית מוגבלת תחת הסכמי ביניים.
בהקשר היסטורי קצר: הסכמי אוסלו יצרו רשות פלסטינית מוגבלת סמכויות, מנגנוני שיטור וביטחון הפועלים תחת תיאום עם ישראל, ונתפסו — על ידי תומכיהם — כשלב מעבר לעבר סיום הכיבוש; בפועל, ההסדרים הפכו קבועים, ההתנחלויות הורחבו, והזכויות הפוליטיות הפלסטיניות נותרו תחת מגבלות קשות. דבריה של סטרוק מצביעים על העמקת מציאות זו ולא על פתרונה.
מקור: TRT World and agencies
