בימים שאחרי רעידות האדמה של ה-6 בפברואר 2023, סרוור בסירלי קשר כמה מזרנים ושמיכות לגג רכבו האדום המרופט. לאחר שהניף דגל טורקי על צידו, הוא נסע יותר מ‑1,600 ק״מ מכפרו הקטן ציירנבטן ליד באקו שבאזרביג'אן לעבר העיר קאהרמןמאראש בדרום מרכז טורקיה, שם פגעה רעידת אדמה עוצמתית בעוצמה של 7.8.
לא חיכתה לו שיירה, לא היו מצלמות ולא היתה תיאום רשמי. כשהביא מצעים מהבית שלו, הוא לא בא למחוות ראווה או כדי לשחק גיבור, אלא כדי לעזור לאנשים אליהם הרגיש מחוייבות.
אך בתוך ימים ספורים התמונה של הרכב — גג ערום עד אפס השלות והמנוע דוחף קדימה — החלה להסתובב ברשתות החברתיות ובמסכי הטלוויזיה. באסון שהתאפיין בבניינים קרסו ובאובדן עצום, עם יותר מ‑50,000 הרוגים וכמעט 100,000 פצועים, המעשה השקט של בסירלי נבע מהכוונה "לעמוד לצד ארץ אחינו" ולעשות "כל שבכוחנו".
בסירלי, בן 35, צאצא לפליטי מלחמת קרבאך מהסכסוך בקרבאך, הסביר את מניעיו ל-TRT World: "עברנו גם אנחנו זמנים מאוד קשים... אני מקרבאך. ב‑1992 גם אנחנו הוגרנו בכוח בשלג ובחורף, ללא בגדים או נעליים הולמות, היינו חסרי בית. כשאסון זה פגע בארצנו האח ב־6 בפברואר, הדברים הראשונים שעלו בדעתנו היו בגדים חמים ומצעים חמים. זה מה שיכולנו לעשות."
עבור בסירלי זה לא היתה נדבה; זו היתה זיכרון. "לכן, בכוונה לעמוד לצד ארצנו האח, ניסינו לעשות כל שבכוחנו," הוסיף.
באותה תקופה לא ידע שמישהו שם לב לנסיעתו. הצילום של רכבו האדום צולם בדרך, שותף ברשתות החברתיות, ובהמשך הפך לויראלי. "לאחר מכן שמעתי וראיתי את זה בטלוויזיה," נזכר בסירלי. "הרכב האדום שלי הפך לסמל."
רעידות האדמה ההרסניות שפגעו בקאהרמןמאראש ב‑6 בפברואר 2023 השפיעו על 11 מחוזות והשאירו כמעט 14 מיליון אנשים בשבר. הן סימנו אחד הפרקים האפלים בהיסטוריה האחרונה של טורקיה. יחד עם זאת, הן גם הפכו לרגע מכריע עבור העולם הטורקי, כשהן חשפו עד כמה היסטוריה משותפת, זיכרון תרבותי ותחושת אחווה עמוקה יכולים להתממש בפעולה.
משעותיו הראשונות של האסון התארגנו המדינות הטורקיות במהירות ובמחויבות מרשימה. אזרבייג'ן, קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטן וטורקמניסטן שלחו צוותי חיפוש והצלה, צוותים רפואיים, שיירות הומניטריות ובהמשך גם תמיכה בשיקום ארוך טווח.
ובכל זאת, לצד התגובות הרשמיות, היו אלה הפעולות הספונטניות של אנשים פשוטים כמו בסירלי שבזכו להדהוד החזק ביותר. האסיסטנט פרופסור בסאק קוזאקצ'י מאוניברסיטת מרמרה באיסטנבול אמרה ל-TRT World שהתשובה חרגה מסיוע הומניטרי קונבנציונלי: "משעותיו הראשונות, העולם הטורקי עמד לצד טורקיה לא רק באמצעות מסרי תנחומים, אלא באמצעות נוכחות בשטח, סיוע הומניטרי ותרומות ארוכות טווח לשיקום ובנייה מחדש."
היא הוסיפה שזה סימן "נקודת מפנה היסטורית."
אחדות תחת החורבות
מבצעי החילוץ התנהלו בתנאים מהקשים שניתן לדמיין. שלג כבד, טמפרטורות קפואות והרס נרחב הקשו קשות על הגישה למבנים שקרסו. צוותי חילוץ, חיילים, שוטרים, מתנדבים ואזרחים עבדו זה לצד זה, לעתים בסיכון אישי גדול.
בכל טורקיה הוסבו מסגדים, בתי ספר ובתים למרכזי סיוע. צוותי חילוץ בינלאומיים הגיעו מכל העולם. אך בין כל אלה תגובתה של אזרבייג'ן בלטה הן בהיקף והן בסמליות.
בשבוע הראשון העבירה אזרבייג'ן יותר מ‑1,500 טון סיוע הומניטרי, שלחה את יחידת החיפוש וההצלה הזרה הגדולה ביותר והשיקה קמפיינים לאיסוף תרומות ברחבי המדינה. הביטוי החוזר "עם אחד — שתי מדינות" עבר מעבר לרטוריקה והפך לנראה במעשים.
לפי קוזאקצ'י, תגובת העולם הטורקי לא ניתנת להבנה כיחס פשוט של תורם‑מקבל: "הסיוע שניתן לטורקיה עוצב על ידי זיכרון תרבותי, קשרים היסטוריים וחזון משותף לעתיד. מטורקסטן ועד הקווקז, גיאוגרפיה נרחבת זו ראתה ברעידת האדמה לא רק טרגדיה של טורקיה, אלא מבחן קולקטיבי לכל העולם הטורקי."
ההבנה הזו המשיכה גם לשלב השיקום. בחטאיי, אחד האזורים שנפגעו, נמסרו לאחרונה יותר מ‑3,000 יחידות דיור לניצולי הרעידה. מסירת המפתחות נערכה בטקס בו נכחו במשותף נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ונשיא אוזבקיסטן שבקט מירזייאיב — סימן ברור שגם הבנייה מחדש נראתה כנטל משותף.
היום, רכבו האדום של בסירלי עדיין איתו וחי בזיכרון הציבורי כיותר מאשר כלי תחבורה. הוא מייצג הקרבה ללא מנהג, סולידריות ללא ציפייה ואחווה שהוכחה במעשה. רבים בטורקיה הציעו לשמר אותו במוזיאון כאות הוקרה מתמשכת.
אף שבסירלי קיבל לאחר מכן רכב חדש ותמיכה בשיקום ביתו הצנוע, הערך האמיתי של המחווה שלו נטוע במקום אחר. ככל שהזיכרונות מהאסון דוהים, תמונת הרכב האדום הכבד בשמיכות ותקווה נותרת.
בסופו של דבר, תגובת העולם הטורקי לרעידות האדמה של ה־6 בפברואר 2023 הראתה שסולידריות אינה מוגדרת על‑פי גיאוגרפיה או פרוטוקול, אלא על‑פי זיכרון משותף, אמפתיה ופעולה.
מה שנשאר מעבר לחורבות לא היו רק ערים משוקמות, אלא גם תחושת אחווה מחודשת — תחושה שהפכה עצב לאחדות והדגימה שבעת אסון העולם הטורקי לא ניצב כאומות נפרדות, אלא כקהילה אחת הקשורה באחריות, רחמים וקשר אנושי שאינו ניתק.
