עמודה שהתפרסמה בעיתון ישראלי הציעה כי ארצות הברית תמחול הלוואות של צעירים אמריקאים אם אלה יסכימו להצטרף לפלישה לאיראן, כשהמחבר טוען כי מלחמה אמריקאית נגד איראן לא תינצח רק באמצעות הפצצות מן האוויר, אלא תדרוש כיבוש או שליטה בשטחה של המדינה, דבר שיחייב גיוס של עד 1.5 מיליון חיילים.

ההצעה המחרידה להשתמש באמריקאים צעירים החייבים בחובות כ'בשר תותחים' נגד איראן הוצעה על ידי איי. ג'יי. ג'אף, קצין לשעבר בכוחות המזוינים של קנדה, במאמר דעה שפורסם ב-ג'רוזלם פוסט.

בטיעוניו כתב ג'אף כי חודשים של מתקפות אינטנסיביות אמריקאיות לא החריבו את יכולתה הצבאית של איראן ולא סיימו את המלחמה, וכי פלישה קרקעית תדרוש הרבה יותר חיילים אמריקאים מאלה הקיימים כיום.

“מספרי הגיוס נמוכים ממה שפלישה קרקעית לאיראן תדרוש. הערכות לקמפיין קרקעי מוצלח נגד 31 הפיקודים הפרובינציאליים של איראן ודוקטרינת ההגנה המוזאית שלה נעות בין 750,000 ל-1.5 מיליון חיילים אמריקאים. הצבא הפעיל הנוכחי עומד על כ-452 אלף. המתמטיקה פשוט לא מסתדרת”, כתב המחבר.

ג'אף טוען כי ההיסטוריה האמריקאית מציעה נתיב מעשי: גיוס באמצעות תוכנית המרת חובות למחויבות צבאית במקום גיוס חובה במונחי מלחמה הקלאסיים.

“האדם האמריקאי הממוצע בגילאי 18 עד 34 נושא יותר מ-40,000 דולר בחובות שאינם משכנתא, הכוללים הלוואות סטודנטים, יתרות בכרטיסי אשראי, הלוואות רכב והלוואות אישיות, כאשר יש הערכות שמגיעות עד 100,000 דולר”, הוא כותב, ומוסיף כי זו הקבוצה שהפנטגון צריך.

“תוכנית גיוס במימון פדרלי שתמחק לחלוטין הלוואות סטודנטים, יתרות בכרטיסי אשראי והלוואות לאחר 24 או 36 חודשי שירות, ותאריך את חוק GI, תניב גיוס וולונטרי בקנה מידה רחב”, טוען הכותב.

הצעה מופרכת

כ-77 אחוז מהאמריקאים נושאים סוג של חוב. זה מתורגם לכ-250 עד 260 מיליון יחידים המתמודדים עם סוגי חובות שונים, ותורם לסך חובות משקי הבית ההיסטורי בארה"ב של 18.8 טריליון דולר. למבוגרים בארה"ב היה חוב ממוצע של 63,500 דולר.

ג'אף מציין תקדימים אמריקאיים לתוכניות גיוס מסוג זה, וציין שמלחמת העולם השנייה הובילה לחוק GI, בעוד שמלחמת וייטנאם הציעה דחיות ללימודים.

“מלחמות שלאחר 11 בספטמבר העניקו בונוסים על חתימה ודרכים לאזרחות. מלחמת איראן תצטרך להציע הקלה על חובות. הכלכלה של האמריקאים החייבים בני ה-20 וה-30 עושה זאת למנגנון ההמרה היעיל ביותר העומד לרשות הפנטגון והממשל של טראמפ”, מדגיש המחבר.

הוא מכנה את התוכנית כאי־נוחות מוסרית, אך גם מתאר אותה כ'מנגנון ההמרה היעיל ביותר' של הפנטגון והממשל, וטוען שמדינות מגייסות באמצעות התאמת תמריצים לאוכלוסיות הספציפיות שלהן.

במאמרו הציג ג'אף את הסכימה המלחידה כאחד משלושה אופציות לא־קינטיות עבור וושינגטון להביס את איראן, לצד הכרה קונגרסיאלית אמריקאית בעצמאות מיעוטים איראניים והסכם עם סין בנוגע לנפט האיראני.

המאמר עורר ביקורת רחבה, כאשר רבים דחו את ההצעות כמגוּלות מבחינה אמריקאית, אחרים שאלו על כשירותו של המחבר, וחלק טענו שישראל מבקשת להילחם באיראן ”עד האמריקאי האחרון”.

אמצעי תקשורת כמו “The Blaze” הציגו את ההצעה כ'לא צנועה' או ניצול ציני של החובות האמריקאיים, וכינו את תוכניתו של ג'אף הצעה מופרכת לשלוח צעירים אמריקאים העמוסים בחובות לחזית.

“מכון מיזס” כינה את כתב ההערה שלו “ג'רוזלם פוסט קורא לעוד אמריקאים להתגייס — למות עבור ישראל”, ואפיין את המאמר כקריאה של כלי תקשורת ישראלי לשלם ממסיהם של אמריקאים למימון מלחמה נוספת.