באיסטנבול יש רובע היסטורי שעשרות אלפי אנשים חולפים בו מדי יום, אך הסיפור שמאחורי שמו כמעט אינו מוכר: קאראקוי. הרובע, השוכן למרגלות גלאטה ולצד רציפי המעבורות, נושא לפי כמה היסטוריונים את אחד מסימני נוכחותה בעיר של קהילה דתית בעלת היסטוריה בת יותר מאלף שנה. לדבריהם, השם הטורקי "Karay köyü" — "כפר הקראים", שבו התגוררו יהודים בני העדה — הפך עם הזמן ל"קאראקוי".

שורשי הקראות נעוצים בוויכוחים דתיים שהתנהלו בקרב הקהילות היהודיות בעיראק בראשית התקופה האסלאמית. ענן בן דוד, הנמנה עם מבשרי התנועה, יצא במאה השמינית נגד המסורת הרבנית הנשענת על התלמוד ועל סמכות החכמים. לפי מסורת שסופרה במאות מאוחרות יותר, בעת שהותו בכלא הצטלבו דרכיו עם אבו חניפה, מייסד האסכולה החנפית.

קשה לדעת אם יש בכך הד לאותו מפגש שעליו מספרת המסורת, אך הקראות מגלה דמיון מפתיע לשיטה הרציונליסטית של התאולוגיה המועתזלית. התנועה הזאת, שצמחה במרחב התרבותי של הציוויליזציה האסלאמית, מגדירה את אנשיה כמי שדבקים בכתוב בלבד, כלומר בתנ״ך.

משמעות שמם בעברית היא, מילולית, "הקוראים". אף שחוגים רבניים ביקשו לראות בהם את ממשיכי הצדוקים, ששללו את האמונה בעולם הבא עוד בתקופה שלפני הספירה, הקראים מאמינים באמונה שלמה בעולם הבא, בתחיית המתים ובצדק האלוהי, ודוחים רק את המסורת שבעל פה. עיקרי האמונה הקראית, שגיבש החכם אליהו בשייצי, שחי באדירנה ובאיסטנבול במאה ה־15, תופסים מקום חשוב בעיצובה של המסורת הזאת.

קראי מצרים

כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב־1099 היה נקודת שבר משמעותית עבור הקהילה הקראית בעיר. במרחב הביזנטי ובהמשך העות׳מאני, שבו התקיימו קהילות קראיות בתקופות שונות, הפכו איסטנבול — ובייחוד קאראקוי שהוזכרה לעיל והסקוי שבגדה הצפונית של קרן הזהב — ואדירנה למרכזים דתיים חשובים. במקביל התפתחו קהילות בעלות מאפיינים ייחודיים גם בחצי האי קרים, בליטא ובפולין.

בתוך המרחב הגאוגרפי הרחב הזה היה למצרים מקום מיוחד. גם כמה מהקראים שניצלו מהחורבן בירושלים מצאו בה מקלט.

מצרים הייתה מרכז קראי חשוב עוד הרבה לפני כיבוש ירושלים בידי צלאח א־דין ב־1187, ולאחר הכיבוש הפכה למקלט הבטוח ביותר לקראים במזרח. הקהילה בקהיר התקיימה בתקופות השלטון הפאטמי, הממלוכי והעות׳מאני, עם בתי דין מקומיים משלה ותרבות משלה.

עד אמצע המאה ה־20 היא הפכה לקהילה עירונית ואמידה של אלפי אנשים, דוברי ערבית, עם בתי ספר וכתב עת משלה. כאשר התגבשה התנועה הציונית לכדי מסגרת מאורגנת, שמרה ההנהגה הדתית של הקהילה הקראית במצרים על מרחק ממנה.

החכם הראשי של הקהילה, טוביה בבוביץ׳, מחה בגלוי נגד תהליך העלייה וקרא לבני הקהילה להישאר במצרים.

הקראים ניצבו בפני שאלת זהות דומה לזו שעמה התמודדו יהודי אירופה בתקופת ההשכלה. מצד אחד עמדה ישראל, שהקמתה הלכה וקרבה, לצד הקריאות שהגיעו מבני דתם; מן הצד האחר עמדה מצרים, שהיו חלק ממנה במשך מאות שנים.

על רקע עיצובו מחדש של האזור, הייתה זו דילמה קשה לפתרון. בתוך משוואת הזהות הזאת הדגישו הקראים את זהותם המצרית, וחלק ניכר מהקהילה המשיך להתגורר במצרים גם לאחר 1948. מלחמת 1948 והנכבה החלו לערער את האיזון השברירי הזה. השבר העמוק הגיע שש שנים לאחר מכן, בעקבות פרשת לבון ב־1954.

פרשת לבון והקראים

האירוע שנכנס להיסטוריה כ"פרשת לבון", ומוכר גם בשם "העסק הביש", הוא חוליה משמעותית בשרשרת הפעולות האפלות בתולדות ישראל.

במרכז השערורייה, שנקראה על שמו של שר הביטחון דאז פנחס לבון, ששמו נקשר בה, עמדה פעולת דגל כוזב שנועדה למנוע את נסיגת הכוחות הבריטיים מאזור תעלת סואץ.

במסגרת התוכנית הייתה רשת סוכנים חשאית, שהורכבה מיהודים מצרים, אמורה להטמין פצצות ביעדים אזרחיים בקהיר ובאלכסנדריה, ובהם בתי קולנוע, ספריות ומרכזי תרבות אמריקאיים.

את האחריות לפיגועים תוכנן להטיל על האחים המוסלמים או על קומוניסטים מצרים. אילו התוכנית הצליחה, היה משטרו של גמאל עבד א־נאצר מצטייר כשלטון חלש שאינו מסוגל להגן על זרים, ויחסיה של מצרים עם מדינות המערב היו נפגעים.

כך ביקשה ישראל למנוע את נסיגת הכוחות הבריטיים מאזור תעלת סואץ. כמה היסטוריונים טענו כי התוכנית נועדה גם לאלץ את יהודי מצרים להגר לישראל.

אחת מדמויות המפתח ברשת הייתה משה מרזוק, יהודי קראי שעמד בראש החוליה בקהיר. מרזוק, שעבד אז כרופא בבית החולים היהודי בקהיר, נעצר לאחר חשיפת הרשת.

בעקבות המשפט שנערך במצרים הוצאו להורג מרזוק ושמואל עזר, יהודי רבני, ואילו על חברי החוליות האחרים נגזרו עונשי מאסר כבדים.

השלכותיה הקשות של פרשת לבון לא הוגבלו לפוליטיקה הישראלית; הפרשה יצרה גם לחץ כבד על הקהילה הקראית במצרים. בעקבות השערורייה הלכה והיטשטשה במצרים ההבחנה בין יהדות לציונות, וגם הקראים החלו להיתפס כסוכנים וכבוגדים פוטנציאליים.

משבר סואץ ב־1956 ומלחמת ששת הימים ב־1967, שבאו לאחר פרשת לבון, שינו מן היסוד את הקשר בין הקראים למצרים. הקראים היגרו בהמוניהם לישראל, וקבוצה קטנה יותר עברה לאירופה ולאמריקה. בשנים שלאחר מכן באה למעשה לקצה הנוכחות הקראית בת מאות השנים במצרים; לקראת שנות האלפיים כבר לא נותרו בה קראים.

הקהילה הקראית בישראל

כיום מספר הקראים ברחבי העולם מתקרב ל־50 אלף. רובם המכריע, כ־40 אלף איש, מתגוררים בישראל. יותר מ־80 אחוז מהיהודים הקראים בישראל הם בני משפחות שהיגרו ממצרים. הקראים, המרוכזים בין היתר ברמלה, באשדוד, בבאר שבע, ביפו ובבת ים, מנסים להנחיל את אמונתם העתיקה לדורות הבאים במסגרת ארגון "היהדות הקראית העולמית" (UKJ), שהוקם ב־1982.

מדינת ישראל הכירה בקראים כיהודים במסגרת חוק השבות מ־1950, והעניקה להם זכות להגר לישראל ולקבל אזרחות. אולם כשמדובר בסוגיות של מעמד אישי, ובהן נישואין, גירושין ומזונות, התמונה מבחינתם מורכבת יותר.

מבחינת הקראים בישראל, הסוגיה המרכזית נוגעת הן לקיום חייהם הדתיים והן למקומה של זהותם במערכת המשפט של המדינה. הקראים, הדוחים את סמכותם של המוסדות הרבניים ואת מעמדה האלוהי של התורה שבעל פה, מנהלים מאבקים משפטיים ומינהליים על הכרה בטקסי הנישואין שלהם, על מתן תעודות כשרות לפי המסורת הקראית ועל הקצאת כספי מדינה לקהילתם.

המתח העמוק ביותר התגלע בסוגיית הנישואין. הליכי הנישואין והגירושין שהקראים מנהלים בבתי הדין הדתיים שלהם לוו במשך שנים באי־בהירות משפטית, ובפסיקת בית המשפט העליון מ־1995 קיבל בית הדין של העדה סמכות מחייבת בעניינים אלה.

כך, לצד ההכרה של המדינה בקראים כיהודים, הם נקלעו למצב משפטי סבוך וייחודי בענייני המעמד האישי, בשל הימצאותם מחוץ לפרשנות הרבנית השלטת של היהדות. בשנים האחרונות הגמישו מנהיגיה הדתיים של הקהילה את ההגבלות על נישואין עם יהודים שאינם קראים.

הפתיחות הזאת, לצד מגמות החילון בחברה הישראלית, ניצבת במרכז הדיון על עתידה של הזהות הקהילתית.

מסעם של הקראים, ששורשיהם בעיראק של ראשית התקופה האסלאמית ושקהילותיהם נפוצו בין תחנות שונות במזרח ובמערב, הוא דוגמה בולטת לאופן שבו תנועה דתית יכולה להשתלב במרחבים שאליהם הגיעה, ובה בעת להישאר במצב ביניים בעידן מדינות הלאום.

הקראים לא נותרו תנועת התנגדות תאולוגית בלבד: בכל ארץ שאליה היגרו הם שילבו יסודות מקומיים בעולמם והפכו לקהילה רבת־רבדים.

גם כיום, אחת השאלות המרכזיות הניצבות בפניהם היא כיצד לשמר את מסגרות הקהילה העתיקות, ובאיזו מידה הם מבקשים להשתלב במרקם הדתי והחברתי של ישראל.