מחקר חדש שנערך על ידי מרכז טאוב בשיתוף פעולה עם מכון KI מגלה כי הגישה למערכות אבחון ותמיכה לאוטיזם בישראל שונה בתכלית בהתאם למגזר ולשכונה.

הממצאים מצביעים על שני מנגנונים שונים של אי-שוויון:

בשכונות חרדיות, ילדים נכנסים לתהליך קבלת קצבת אוטיזם ואבחון רשמי בגיל ממוצע של 4.7. בשכונות שאינן חרדיות, גיל זה עומד בממוצע על 2.7. עיכוב זה של כשנתיים מצמצם את חלון "שעת הזהב", שבו התערבות מוקדמת יעילה ביותר.

בחברות ערביות ובקרב קבוצות סוציו-אקונומיות נמוכות, הבעיה לרוב אינה "מתי לאבחן", אלא "גישה לאבחון": למרות גורמי סיכון גבוהים, פחות ילדים כלולים במערכת האבחון, וילדים רבים נותרים מחוץ למנגנוני תמיכה.

על פי המחקר, שיעור אבחוני האוטיזם בישראל עלה באופן דרמטי ב-20 השנים האחרונות: מכ-1 לכל 1,000 ילדים בשנת 2005 לכ-20 לכל 1,000 ילדים בשנת 2025 (עלייה של פי 20 בערך).

בעוד שעלייה זו קשורה למודעות, תמריצים ממשלתיים וקבלה חברתית, הצמיחה אינה משתקפת באופן שווה בכל הקבוצות. התוצאה היא תמונה פרדוקסלית: למרות רשת התמיכה הנרחבת של המדינה, הגישה לרשת זו אינה זהה עבור כל ילד.

החוקרים ד"ר שרית סילברמן, ד"ר גיא עמית וד"ר יאיר צדקה מציעים להשתמש בתשתית הציבורית הקיימת, טיפת חלב, לצורך סינון אוניברסלי.

גישה זו, המבוססת על מודל חיזוי סיכונים, יכולה להאיץ את הגילוי המוקדם, ולספק גישה שוויונית יותר מבלי לדרוש תקציב נוסף; לפיכך, הזדמנויות ההתפתחות של הילד אינן נקבעות על ידי כתובתו או שיוכו המגזר.

הדגש של ד"ר שרית סילברמן ברור: בחברה החרדית בולט "פער כפול" (שיעור אבחון נמוך יותר + אבחון מאוחר בגיל קריטי), בעוד שבחברה הערבית ובקבוצות סוציו-אקונומיות נמוכות בולטים "תת-גילוי עמוק" ואי-שוויון במשאבים המקשים על הניווט במערכת.