במהלך ביקורו בן היומיים של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בתל אביב, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הזכיר את קרב חיפה בן מאה השנים כדי לרצות את אורחו ולחזק את הנרטיב של הקשרים ההיסטוריים בין הודו לישראל.

נתניהו תיאר את מלחמת 1918 כ"שחרור" הרואי מ"הכיבוש העות'מאני", ושיבח את "החיילים והמפקדים ההודים האמיצים שנלחמו כמו אריות".

נתניהו אמר, "כוחותינו נהדפו; אבל מי קם קדימה ומסר את נפשו למען מטרה זו? מפקדים הודים... לעולם לא נשכח זאת. הם הקריבו את חייהם", תוך שהוא מתאר את השתתפותם של חיילים בריטים ממוצא הודי כמעשה חסר אנוכיות שהוביל להקמת מדינת ישראל עשרות שנים לאחר מכן.

מודי הגיב לביקורת בנרטיב היסטורי משבח לא פחות אך לא מדויק, בנאומו לכנסת ישראל, באומרו כי "גם הקשר של הודו (עם ישראל) כתוב בדם ובקורבנות".

הרטוריקה של נתניהו ומודי מציגה את השתתפותם של חיילים בריטים ממוצא הודי במלחמה נגד האימפריה העות'מאנית כהוכחה לקרבה הודית-ישראלית; נרטיב זה משתלב בצורה מושלמת עם התמרונים הגיאופוליטיים הנוכחיים של שני המנהיגים.

עם זאת, מבט מקרוב על עובדות היסטוריות מפריך את הרעיון שיחידות אלה היו "חיילים הודים" שפעלו בסולידריות לאומית.

הצהרות גדולות אלה מתארות את שני המנהיגים כשומרי ברית היסטורית אצילית.

עם זאת, ראוותנות דיפלומטית מתעלמת מהאופן שבו הושג מה שנקרא "הקורבן" בהודו הבלתי מחולקת תחת שלטון אימפריאלי בריטי, וכיצד הודו זכתה בחירותה כשתי מדינות עצמאיות בשנת 1947.

החיילים מהתקופה הקולוניאלית לא היו חיילים הודים

הצהרותיהם של שני המנהיגים מתעלמות מהעובדה שחיילים אלה לא היו לוחמים עצמאיים עבור הודו. הם היו חיילים קולוניאליים בצבא הודו הבריטי, שגויסו עם הבטחות לשכר וקרקע.

על פי תיעוד היסטורי, מוסלמים הודים נרתעו מאוד מלהילחם לצד מוסלמים אחרים בצבא העות'מאני. הם הרגישו לא בנוח להתעמת עם הח'ליף העות'מאני, שנחשב למנהיג הרוחני של האסלאם.

לכן, במהלך מלחמת העולם הראשונה, חיילים בריטים רבים מהודו מרדו נגד הצבא הבריטי או ערקו.

מוסלמים רבים בדרום אסיה ראו זאת כמתועב לפתוח במלחמה נגד הח'ליפות העות'מאנית, מה שהוביל חלקם לחפש מקלט אצל העות'מאנים.

חוסר שביעות רצון בקרב חיילים מוסלמים ניכר באירועים כמו מרד סינגפור ב-1915, שבו כמעט מחצית מהרגימנט החמישי של חיל הרגלים הקל, שהורכב ברובו מראג'פוטים מוסלמים, מרד ב-15 בפברואר 1915.

הסיבה למרד הייתה החשד שהם יישלחו להילחם נגד העות'מאנים המוסלמים.

בהשפעת הפתווה של הסולטן העות'מאני, המורדים הרגו קצינים בריטים, החרימו תחמושת ועשרות נהרגו במרד שנמשך שבוע, אך בסופו של דבר הוא דוכא.

רבים מהמורדים הוצאו להורג או נכלאו מאוחר יותר, מה שמדגים את התנגדותם העמוקה של מוסלמים הודים ללחימה במוסלמים אחרים למען אדונים אימפריאליסטים.

היסוסם להילחם בעות'מאנים היה עדות לכך שחיילים מוסלמים רבים בצבא הבריטי לא היו מוכנים כלל להשתתף במלחמה.

אותה תחושה הזו הציתה מאוחר יותר את תנועת הח'ילאפאט (1919-1924), בהנהגת מוסלמים מדרום אסיה שהתנגדו למדיניות הבריטית שמטרתה להתפרקות האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה.

תנועה זו צצה כתנועה עממית מרכזית בהודו, ו"הפגנות המוניות" אורגנו ברחבי דרום אסיה.

גם נשים מוסלמיות הודיות מילאו תפקיד מכריע במטרה זו; הן מכרו את תכשיטיהן כדי לגייס כספים, מה שסמל את מסירותן העמוקה לח'ליפות ואת התנגדותן למדיניות הבריטית שביקשה לבטלה.

לא רק מוסלמים

בדרום אסיה, התמיכה בעות'מאנים לא הוגבלה לקהילות מוסלמיות בלבד.

בלב ההתנגדות למדיניות הבריטית כלפי האימפריה העות'מאנית עמד מהטמה גנדי, המדינאי הגדול ביותר של הודו ואדריכל ההתנגדות הלא אלימה; סמכותו המוסרית איחדה הינדים ומוסלמים נגד השלטון הקולוניאלי.

למרות שגנדי עודד בתחילה את גיוסם של הודים לצבא במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא התנגד בתוקף ליוזמה הבריטית לפרק את האימפריה העות'מאנית, וראה בה בגידה ברגשות המוסלמים.

במכתב למושל הכללי לורד צ'למספורד, הזהיר גנדי כי מעשי אי-שיתוף פעולה יחריפו אם מעצמות בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה יוותרו על חלקים משטח עות'מאני למעצמות אירופה.

גנדי אמר למושל הכללי הבריטי כי כהינדו, הוא לא יכול להישאר אדיש לענייני המוסלמים שנפגעו קשות ממדיניות בריטניה כלפי האימפריה העות'מאנית.

גנדי התנגד ללחימה בעות'מאנים משום שנקט עמדה עקרונית נגד צביעות אימפריאליסטית.

התעלמותו של מודי מהיסוס של המוסלמים להילחם בעות'מאנים משרתת מטרה צינית: היא מחזקת את תדמיתו בישראל תוך חיזוק הניכור של המוסלמים בארצו.

עבור נתניהו, זה מגדיר מחדש את ישראל לא ככוח כובש היושב על אדמה גנובה, אלא כמרוויחה אסירת תודה של סולידריות עולמית.