התגובה הבינלאומית לנושא האסירים בסכסוך הישראלי-פלסטיני חושפת צביעות בולטת. שבויים ישראלים בעזה זוכים לסיקור תקשורתי עולמי, ללחץ דיפלומטי ולקריאות דחופות לשחרורם. במקביל, אלפי אסירים פלסטינים – כולל ילדים, עיתונאים ואנשי רפואה – מוחזקים ללא כתב אישום, נתונים לעינויים ואף נהרגים במעצר ישראלי, בעוד שהעולם נותר אדיש.

הסטנדרט הכפול הזה אינו מקרי; הוא נובע מהטיה מחושבת שמחזקת את העליונות הישראלית תוך השתקת סבלם של הפלסטינים.

מותם של אסירים פלסטינים במעצר הישראלי: טבח שקט

מאז ה-7 באוקטובר 2023, לפחות 59 אסירים פלסטינים מתו במעצר ישראלי בנסיבות חשודות. שמותיהם כמעט ואינם מופיעים בתקשורת הבינלאומית, בעוד שגורמים ישראלים פועלים ללא חשש מעונש. העולם צופה בשתיקה כאשר מערכת בתי הכלא של ישראל הופכת לחדר הוצאה להורג עבור אסירים פלסטינים.

אחת הקורבנות האחרונים היא מוסעב האני הנייה, שנהרג על ידי שוביו הישראלים לפני מספר ימים. מותו אינו חריג – הוא חלק ממדיניות שיטתית של התעללות הכוללת מכות קשות, הרעבה, חשיפה לטמפרטורות קיצוניות והזנחה רפואית מכוונת. למרות הפרות חמורות אלו של זכויות אדם, אף ממשלה מערבית לא קראה לחקירה עצמאית.

לעומת זאת, התגובה לשבויים ישראלים בעזה שונה לחלוטין. ברגע שדווח על תנאיהם, האו"ם, ארצות הברית ומדינות אירופה מיהרו לגנות את חמאס, וקראו למעצרם "פשע מלחמה".

איפה הקולות האלו כאשר פלסטינים מעונים ונרצחים בתאי המעצר בישראל? איפה הישיבות החירום של האו"ם כאשר גופות פלסטינים יוצאות מבתי הכלא הישראליים בארונות קבורה?

חדר העינויים

מערכת בתי הכלא הישראלית אינה רק כולאת פלסטינים, אלא גם מרסקת אותם. מעצר מנהלי, מדיניות דרקונית שירשה מהשלטון הקולוניאלי הבריטי, מאפשרת לישראל לכלוא פלסטינים ללא הגבלת זמן, ללא כתב אישום או משפט. מדיניות זו מכוונת בעיקר כלפי פעילים, סטודנטים ואנשי מקצוע.

קחו לדוגמה את ד"ר חוסאם אבו ספיה, איש רפואה שנחטף ממקום עבודתו בבית החולים כמאל עדואן בצפון עזה. מעצר אנשי רפואה באזורי סכסוך הוא הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, אך סבלו של אבו ספיה כמעט ולא זכה להתייחסות בתקשורת המערבית. העולם צופה בשתיקה כאשר ישראל הופכת בתי חולים לשטחי ציד לרדיפה פוליטית. רופאים ועיתונאים פלסטינים נעצרים באופן שגרתי, מואשמים ב"איומי ביטחון" מעורפלים, ונחשפים לתנאים מחרידים.

אך אלו ששורדים את המאסר לעיתים קרובות יוצאים עם צלקות – הן גלויות והן נסתרות.

קחו לדוגמה את מוחמד אבו טווילה, אסיר פלסטיני ששוחרר לאחרונה. גופו נושא את סימני הכוויות מברזל חם, שוקים חשמליים ועיוות מכוון של פניו. אלו אינם מעשיהם של קצינים סוררים; מדובר במדיניות ממוסדת של עינויים שתועדה היטב על ידי ארגוני זכויות אדם כמו בצלם, אדמיר ו-Human Rights Watch.

שימוש ישראל בעינויים, בידוד ממושך והודאות בכפייה מהווה הפרה ישירה של האמנה נגד עינויים, עליה היא חתומה. ובכל זאת, אותן ממשלות מערביות המטיפות לעולם על זכויות אדם ממשיכות לממן, לחמש ולהגן על ישראל מפני דין וחשבון.

מוות שהיה אמור לזעזע את העולם – אך הוא לא

במאי 2023, האסיר הפלסטיני חאדר עדנאן מת לאחר שביתת רעב שנמשכה 86 ימים – מעשה נואש להתנגד למעצרו המנהלי הבלתי מוגבל. כאסיר פוליטי, עדנאן בחר להילחם במעניו עם הכלי היחיד שנותר לו: גופו. הוא נותר למות בתאו, ללא טיפול רפואי, עד שאיבריו קרסו.

מותו היה אמור לעורר זעם. הוא היה אמור להוביל לקריאות בינלאומיות לסנקציות, חקירות ודין וחשבון. במקום זאת, מוסדות העולם נותרו קפואים, שתיקתם רועמת יותר מכל הצהרה שיכלו להוציא. בתוך חודשים, סיפורו נקבר תחת כותרות המלחמה של ישראל בעזה, ונעלם לתוך תהום הסבל הפלסטיני הנשכח.

השווה זאת לגיוס המיידי העולמי עבור אסירים ישראלים. כאשר חייל ישראלי נלכד, ממשלות ברחבי העולם דורשות את שחרורו המיידי. כאשר אסיר פלסטיני מת בתא קר וחשוך אחרי 86 ימים ללא אוכל, העולם מושך בכתפיו.

פוליטיקת שחרור האסירים

הבדל בולט נוסף בין היחס לאסירים ישראלים ופלסטינים טמון בפוליטיקת שחרורם.

בעוד שלחץ בינלאומי מוביל לעיתים קרובות לשחרור שבויים ישראלים, אסירים פלסטינים משתחררים רק בתמורה לוויתורים פוליטיים כבדים – בדרך כלל לאחר טבח ומבצעים צבאיים אינטנסיביים.

כל חילופי שבויים מלווים במעצרים המוניים, הפצצות ודיכוי אכזרי של קהילות פלסטיניות. העולם לעולם אינו דורש מישראל לשחרר פלסטינים המוחזקים שלא כחוק, למרות הפרות ברורות של החוק הבינלאומי. זו אינה דיפלומטיה – זהו כופר שמשולם בדם.

פער זה מתחזק עוד יותר על ידי נרטיבים תקשורתיים. שבויים ישראלים מתוארים כ"בני ערובה" או "חיילים שנחטפו", מעוררים סימפתיה ודחיפות. אסירים פלסטינים, גם אם הם ילדים או עובדים הומניטריים, מתויגים כ"טרוריסטים" או "איומי ביטחון".

מניפולציה זו של שפה היא מכוונת. היא נועדה להפליל כל ניסיון של פלסטינים להתנגד לכיבוש על ידי שלילת מעמדם החוקי כאסירים פוליטיים. המטרה ברורה: להבטיח שהפלסטינים ייתפסו כפושעים, ולא כקורבנות של כוח כובש.

הטיה תקשורתית

שבויים ישראלים זוכים לתשומת לב מתמדת בתקשורת המערבית. אנו רואים אותם על המסכים שלנו יושבים לראיונות מעמיקים עם משפחותיהם; ישנן גם קריאות רגשיות של מנהיגי העולם וקריאות דחופות לפעולה. בינתיים, אסירים פלסטינים – שסובלים הרבה יותר – מצטמצמים לסטטיסטיקות חסרות שם, אם בכלל מתייחסים אליהם.

כיסוי סלקטיבי זה אינו רק מוטה – הוא חלק מהמלחמה על קיומם של הפלסטינים. אם אסיר פלסטיני מעונה בתא ישראלי ואף אחד לא מדווח על כך, האם הפשע בכלל קיים?

אך זו לא רק התקשורת, גם מוסדות זכויות האדם נכשלו בפלסטינים עם דיבור כפול.

בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) מחזיק בסמכות שיפוט על פשעים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, אך לא עשה דבר כדי להתמודד עם העינויים השיטתיים של ישראל כלפי אסירים. באופן דומה, האו"ם, האיחוד האירופי וארגוני זכויות האדם המערביים מגנים לעיתים קרובות על הפרות ברחבי העולם – אך כשמדובר באסירים פלסטינים, הם נותרים שותפים לשתיקתם.

זו אינה בורות. זו סירוב מחושב להחזיק את ישראל באחריות.

הדרך לצדק

אם החוק הבינלאומי אמור להיות בעל משמעות כלשהי, עליו להיות מיושם באופן שווה. צדק אינו יכול להיות סלקטיבי. הדרך לצדק ברורה, והיא מתחילה בהתמודדות עולמית.

ארגוני זכויות אדם ועיתונאים עצמאיים חייבים לתת עדיפות לדיווח ולפעולה למען אסירים פלסטינים. ממשלות שטוענות שהן תומכות בזכויות אדם חייבות להטיל השלכות אמיתיות על גורמים ישראלים האחראים לעינויים ולהוצאות להורג ללא משפט. יש לאתגר כלי תקשורת על דיווחיהם המוטים, וסבלם של אסירים פלסטינים חייב להיות גלוי כמו זה של כל אסיר ישראלי. אותו לחץ בינלאומי שהביא לסיום האפרטהייד בדרום אפריקה חייב להיות מופעל על מערכת הכלא האפרטהיידית של ישראל.

הצביעות ביחס העולם לאסירים ישראלים ופלסטינים היא כשל מוסרי ממדרגה ראשונה. בעוד ששבויים ישראלים זוכים להאנשה, למאבק ולחילוץ, אסירים פלסטינים מתעלמים, מושמצים ונשארים להירקב.

כמה פלסטינים נוספים צריכים למות במעצר הישראלי לפני שהעולם יפסיק להפנות מבט?

מקור: TRT World