מאז פרוץ המלחמה בעזה באוקטובר 2023 התגברה המתח בתוך החברה הערבית בפנים, ככל שהעימותים הצבאיים באזור נמשכים, והמחלוקת התחדדה עם פרוץ המלחמה האחרונה בין ישראל ואיראן.
באשר למספר יישובים ערביים, תושבים מציינים חוסר בולט באמצעי הגנה אזרחית, כמו מקלטים וחדרים ממוגנים, בהשוואה למה שקיים ברבים מהיישובים היהודיים, דבר שמעורר שאלות חוזרות לגבי פערים בתשתיות ההגנה בשעת חירום.
במקביל לכך, מתחילות להתרבות המעצרים הקשורים לפרסומים ברשתות החברתיות בקרב פלסטינים שבפנים, תופעה שחוזרת בדרך כלל בתקופות חירום ובהסלמות צבאיות.
בהקשר זה נרשמו מאז פרוץ הלחימה מול איראן מספר מקרים של מעצרים על רקע פרסומים ברשתות החברתיות. בין המקרים הללו נעצרה אישה מאזור ערערה לחקירה לאחר שפרסמה קטע וידאו ברשתות החברתיות שבו נראה דגל פלסטין.
המשטרה הישראלית עצרה גם את הפעיל תאמר ח'ליפה מעיר אום אל-פחם, וכן את השחקן והפעיל מג'ד אסדי מעיירת דיר אל-אסד, על רקע פרסומים ברשתות החברתיות, לפני ששניהם שוחררו מאוחר יותר בתנאים.
הסלמת הרדיפות הפוליטיות
המשטרה והפרקליטות בישראל פתחו מאות חקירות ומעצרים על רקע פרסומים שהוגדרו כ״הסתה״ או ״השתמטות מול ארגון טרור״, במסגרת יישום סעיף 24 בחוק למאבק בטרור שאושר ב-2016.
על פי מרכז עדאלה, נרשמו מאז תחילת המלחמה כ-480 מקרים של מעצרים של אזרחים ערבים על רקע פרסומים ברשתות החברתיות, בעוד שחלק גדול מהמקרים הסתיים ללא הגשת כתבי אישום.
פעילי זכויות ובעלי מקצוע משפטיים טוענים כי מדיניות זו יצרה תחושת הפחד בחברה הערבית, ודחפה רבים לנקוט זהירות בביטוי דעתם או לעסוק בצנזורה עצמית על מה שהם מפרסמים במרחב הדיגיטלי.
בראיון ל-TRT ערבי, אמרה עורכת הדין הדיל אבו-סאלח ממרכז עדאלה כי הרדיפות הקשורות לפרסומים ברשתות החברתיות חוו הסלמה חסרת תקדים מאז פרוץ המלחמה על עזה ב-7 באוקטובר 2023.
היא הבהירה כי רוב התיקים הללו מבוססים על סעיף 24 בחוק המאבק בטרור, שאושר בשנת 2016, אשר מגדיר כעבירה את מה שנחשב ל"הסתה לטרור" או "הזדהות עם ארגון טרור".
אבו-סאלח הוסיפה שמרכז עדאלה הזהיר מאז חקיקת החוק מפני האפשרות שישתמשו בו באופן נרחב נגד אזרחים ערבים. בהתאם לנתונים שאסף עדאלה, המרכז המשפטי להגנת המיעוט הערבי, נרשמו מאז פרוץ המלחמה כ-480 מעצרים של אזרחים ערבים על רקע פרסומים ברשתות החברתיות, בעוד הוגשו רק כ-200 כתבי אישום, כלומר שמאות מעצרים הסתיימו ללא הגשת אישומים.
לפי אבו-סאלח, הרדיפות הללו לא משפיעות רק על העצורים עצמם, אלא יוצרות גם השפעה רחבה בחברה, בכך שהן מגרמות לאנשים לעסוק בצנזורה עצמית על דעותיהם במרחב הדיגיטלי מחשש להיענש.
היא ציינה גם שהחוק עצמו לא השתנה מאז 2016, אך מדיניות יישומו השתנתה לאחר 7 באוקטובר, בתחילת המערכה אפשרה הפרקליטות למשטרה לפתוח חקירות על סמך הערכה ראשונית שלה לפני קבלת אישור מוקדם מהפרקליטות, מה שהביא — על-פי דבריה — להחלטות לא עקביות בהגדרת ההסתה בין אזורים שונים.
בהקשר זה ייצג מרכז עדאלה לאחרונה את האומן והפעיל מג'ד אסדי לאחר מעצרו על רקע פרסום אנליטי שדן במלחמה עם איראן.
אבו-סאלח אמרה שהמשטרה טענה שהפרסום כולל השתמטות עם ארגון טרור, אך הוא שוחרר מאוחר יותר בתנאים לאחר שהמשטרה הציגה את התיק מחדש לפרקליטות.
היא ציינה גם מקרה נוסף שבו נעצרה צעירה ערבית לאחר שפרסמה תמונה של דגל פלסטין ברשתות החברתיות, לפני ששוחררה מאוחר יותר בתנאים.
אבו-סאלח הדגישה שניפוח דגל פלסטין כשלעצמו אינו פשע לפי החוק הישראלי, והבהירה שבית המשפט הישראלי קבע בפסקי דין קודמים שענישה בשל דגל יכולה להיעשות רק אם היא מקושרת ישירות לתמיכה בארגון טרור או לאיום על הסדר הציבורי.
היעדר הגנה אזרחית בשכונות הערביות
לצד העלייה במעצרי חופש הביטוי בזמן המלחמה, עומדים הפלסטינים שבפנים בפני אתגר נוסף הנוגע לתשתית ההגנה האזרחית, נוכח תלונות חוזרות על מחסור במקלטים ובחדרים ממוגנים בערים וביישובים ערביים רבים.
פער זה בולט במיוחד בערים המעורבות, שבהן מתגוררים ערבים ויהודים יחד — כמו חיפה, עכו, לוד, רמלה ויפו. ערים אלו נוצרו לאחר 1948 בעקבות שינויים דמוגרפיים ופוליטיים, ובהן נותרה קהילה פלסטינית כשכבה מיעוט לצד רוב יהודי.
חוקרים ופעילים מצביעים על כך שבערים אלה קיימים לעתים פערים ברורים בשירותים ובתשתיות בין השכונות הערביות והיהודיות.
בחיפה, גורמים מקומיים מציינים פער ברור בתשתיות ההגנה האזרחית בין השכונות הערביות והיהודיות: תושבים ערבים סובלים ממחסור במקלטים ובחדרים ממוגנים, מה שמגביר את חשיפתם לסכנה במקרה של ירי רקטי בהסלמות צבאיות.
בשיחה עם TRT ערבי אמר חבר מועצת העיר חיפה מטעם המפלגה התקוממותית־לאומית דמוקרטית, שרבל דקור, שרוב השכונות הערביות בעיר סובלות מחוסר במקלטים ובחדרים ממוגנים, היות ובניינים רבים נבנו לפני שנכנסו לתוקף תקני הבנייה המחייבים חדרים בטוחים.
הוא הסביר שרוב הבניינים בשכונות הערביות הוותיקות נבנו ללא חדרים ממוגנים, ומה שקיים לעתים הוא מקלטים תת‑קרקעיים ישנים, ולפעמים יש רק מקלט אחד המשרת שכונה שלמה.
הוא הוסיף שמקלטים אלה לרוב נמצאים רחוק מהבתים, מה שהופך את ההגעה אליהם בזמן צפירת האזעקה לבלתי אפשרית כמעט.
לעומת זאת, בשכונות היהודיות קיימים ברוב המקרים חדרים ממוגנים בתוך הדירות או מקלטים משותפים בבניינים, בנוסף למקלטים נוספים במרכזים קהילתיים ובמתקנים ציבוריים.
הוא הדגיש כי השכונות הערביות זקוקות לתוכנית כוללת לחיזוק ההגנה האזרחית, בין אם באמצעות הוספת מקלטים ניידים או הקלה על בניית חדרים ממוגנים בבתים הוותיקים.
הוא ציין ששכונות ערביות רבות בחיפה סובלות מהבעיה הזו, בין היתר ואדי אל-נשנאס, ואדי אל-ג'מיל והח'ליסה, שבהן יש לפעמים מקלט יחיד המשרת אלפי תושבים.
הכפרים הבלתי מוכרים בנגב
אם הפער בהגנה ברור בערים המעורבות, המצב בכפרים הבלתי מוכרים בנגב מורכב אף יותר: עשרות אלפי תושבים חיים כמעט ללא כל תשתית הגנה אזרחית.
המושג ״הכפרים הבלתי מוכרים״ מתייחס לעשרות יישובי בדואים באזור הנגב שאינם מוכרים רשמית על ידי הרשויות במסגרת תכניות הבנייה והסדר, ולכן הם מפוצלים מרוב השירותים הבסיסיים כמו תשתיות, רשתות מים וחשמל, מתקנים בריאותיים, וכן בהיעדר מקלטים ואמצעי הגנה אזרחית.
בראיון ל-TRT ערבי אמר סגן יו"ר המועצה האזורית של הכפרים הבלתי מוכרים, מעיקאל אל-חוואשלה, כי כפרים אלה סובלים מ״היעדר כמעט מוחלט של מקלטים או אמצעי הגנה מפני רקטות״.
הוא הסביר שמספר הכפרים הבלתי מוכרים בנגב עומד על כ-37 כפרים, שבהם גרים כ-150 אלף נפש ללא שירותים ממשלתיים מספקים או תשתית בסיסית.
הוא הוסיף שרוב הבתים בכפרים אלה בנויים ממחצלת או זינקו (שינוי), מה שמציב אותם בסיכון גבוה יותר בעת חירום, וכאשר נשמעות אזעקות לאנשים אין לאן לפנות: ״אנחנו בכלל נמצאים באזורים פתוחים, תחת השמיים, ואין אפילו עצים גדולים להסתתר מאחוריהם״.
הוא ציין שמועצת הכפרים הבלתי מוכרים פנתה בעבר לבית המשפט העליון באמצעות מרכז עדאלה בדרישה לספק מקלטים לתושבים, לאחר שסקר שנערך הראה שהכפרים זקוקים לכ-15 אלף מקלטים.
הוא הוסיף שהתשובה שקיבלו הייתה ש״המלחמה נגמרה״, לדברי, מבלי שננקטו צעדים מעשיים לספק את ההגנה הדרושה.
מקור: TRT Arabi
