ישראל לא הייתה עוצרת – גם אילו הערבים היו מקבלים את תוכנית החלוקה של 1947

לפני 78 שנה בדיוק התקבלה החלטה שעיצבה מחדש את המערכת הפוליטית של המזרח התיכון. עצרת האו״ם אישרה את החלטה 181, את תוכנית החלוקה שגיבשה הוועדה המיוחדת לפלסטין. ההחלטה סימנה לא רק את סוף המנדט הבריטי, אלא גם את נקודת הפתיחה לדיונים, מחלוקות ועימותים שיקבעו את דמותו של האזור בעשורים הבאים.

באותה תקופה כונתה החלטה 181 פשוט "החלטת החלוקה". היא התקבלה ברוב של 33 מדינות מול 13 מתנגדות ו־10 נמנעות. ההחלטה קבעה את סיום המנדט הבריטי ונסיגה מדורגת של כוחותיו, ובמקביל חילקה את שטח פלסטין לשלוש ישויות נפרדות.

המדינה הערבית שיועדה לקום הייתה אמורה לכלול כ־11 אלף קמ"ר – מבית־הג׳ליל המערבי ועכו דרך הגדה המערבית ועד רצועת החוף הדרומית, מרפיח ועד גבול מצרים. המדינה היהודית, כ־15 אלף קמ"ר, כללה את רצועת החוף מחיפה לתל אביב, את הג׳ליל המזרחי, אזור הכנרת ואת רובו של הנגב. ירושלים, בית לחם ויישובי הסביבה הוגדרו כאזור בינלאומי תחת פיקוח מיוחד.

עם פרוץ המלחמה בעזה ב־7 באוקטובר עיצבה ישראל מחדש את הנרטיב הציבורי שלה, במיוחד ברשתות החברתיות. במסגרת זו הציגה את עצמה כצד שנרדף מצד אחד וכמי שחיפשה לאורך השנים את דרך השלום מן הצד השני. הנרטיב הזה פישט את ההיסטוריה במקרה הטוב ועיוות אותה במקרה הרע.

על פי הגרסה הזו, מדינות ערב שאפו מאז ומתמיד "להשמיד את ישראל", וההוכחה המרכזית לכך – כך נטען – היא דווקא ההצבעה הערבית נגד תוכנית החלוקה ב־1947. לפי תפיסה זו, הערבים העדיפו תמיד את דרך המלחמה, ולכן דחו את התוכנית.

העובדה שהנרטיב הזה הופרך פעם אחר פעם במחקריהם של היסטוריונים כמו אבי שליים ואילן פפה אינה מפתיעה; מפתיע יותר שהוא אינו מתקבל עוד כמובן מאליו גם בחלקים נרחבים של האליטה האינטלקטואלית בישראל. למרות זאת, השיח הרשמי ממשיך לדבוק בו בעקשנות.

אך שאלה פשוטה אחת מספיקה כדי לערער את יסודותיו: אילו שלוש־עשרה המדינות שהתנגדו ב־1947 היו מצביעות בעד – או לפחות נמנעות – האם ישראל אכן הייתה נתפסת מאז כ״יונת השלום״ של האזור? הרשומות ההיסטוריות, הכוונות הפוליטיות והמציאות בשטח מצביעות על תשובה שונה לחלוטין.

ההתפתחויות שהחלו ממש לפני ההצבעה ונמשכו ברציפות עד סוף מלחמת 1948 מבהירות כי קבלת תוכנית החלוקה הייתה בעיקר מהלך פורמלי. המציאות בשטח העידה על שאיפה ברורה לחצות את גבולות התוכנית ולהרחיב את השליטה מעבר למה שנקבע במפה. ההיערכות הצבאית, פעולות המיליציות המקומיות והתמרונים הדיפלומטיים חשפו כי מבחינת הנהגת היישוב, החלוקה לא נתפסה כמסגרת מחייבת אלא כשלב זמני שיש להתגבר עליו כאשר יתאפשר הדבר. במילים אחרות, גם אם התוכנית התקבלה רשמית — לא הייתה כוונה אמיתית ליישם אותה בפועל, והדבר ניכר כבר בשלב מוקדם מאוד.

בן־גוריון תמיד רצה יותר

הדוגמה הברורה ביותר לכך נמצאת בדבריו של דוד בן־גוריון, שעמד אז בראש הסוכנות היהודית ולימים הפך לראש הממשלה הראשון של ישראל. בן־גוריון מעולם לא הסתיר את שאיפתו להתרחבות טריטוריאלית. במכתב שכתב לבנו עמוס בשנת 1937 הוא ניסח זאת כך:

מדינה יהודית חלקית אינה סוף אלא התחלה [...] כי הרכישה חשובה לא רק לעצמה – [אלא] על־ידה אנו מגבירים את כוחנו, וכל תגבורת כוח מסייעת לרכישת הארץ כולה.

במקביל, עוד לפני העלאת תוכנית החלוקה להצבעה, פעלה ההנהגה הציונית מאחורי הקלעים לקדם יעדים רחבים יותר. הסוכנות היהודית ניהלה בחודשים שקדמו להצבעה מאמצי לובי אינטנסיביים שנועדו לצרף למדינה היהודית גם את ירושלים, עכו ונצרת.

גם בן־גוריון עצמו לא זנח לחלוטין את המסלול הדיפלומטי, אך העדיף להישאר בזירה המקומית, מתוך הבנה שכוחה של ההכרעה יתבסס על המציאות בשטח. משום כך שלח את משה שרת לניו יורק כדי לנסות להבטיח נתח טריטוריאלי רחב ככל האפשר — בעוד הוא עצמו נשאר בארץ וניהל את פעולות ההגנה והארגונים הנלווים לה.

תכנית ד' – ומה שקדם לה

תוכנית ד׳, שנכנסה לפועל באפריל 1948, מוכרת כיום היטב במחקר. אולם לעיתים נשכחת העובדה כי לא הייתה זו תוכנית יחידה. גרסאות מוקדמות של אותה תפיסה אופרטיבית כבר היו קיימות בשטח: תוכנית א׳ משנת 1945, תוכנית ב׳ ממאי 1947 ותוכנית ג׳ מדצמבר אותה שנה. תוכניות אלה נועדו להכין את היישוב היהודי לרגע שבו תתפוגג השליטה הבריטית, וכללו היערכות צבאית מפורטת להשתלטות על אזורים שנתפסו כחשופים או חלשים ברחבי הארץ.

התשתית שאפשרה את יישום התוכניות הללו הונחה עוד הרבה קודם. ארגונים פרה־צבאיים ציוניים כמו האצ״ל, הלח״י והפלמ״ח פעלו שנים לפני הצבעה על תוכנית החלוקה, ועיצבו בפועל את המציאות בשטח. כך למשל, האצ״ל לא ראה עצמו ארגון הגנתי בלבד, אלא קידם בגלוי חזון של ריבונות יהודית המגיעה עד עבר־הירדן. דבריו של מנחם בגין ב־30 בנובמבר 1947 — יום לאחר ההצבעה — ממחישים היטב את הכיוון הזה: ״…הסכמת מוסדות היהודים למעשה בלתי חוקי זה אף היא בלתי חוקית ולא תחייב את עמנו, שייסידי להילחם למען שחרור מולדתו כולה״

מבט לאחור מלמד כי קו מחשבה זה לא היה מקרי. במהלך מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל כבשה את הגדה המערבית, עזה, הגולן וסיני, התברר עד כמה שאיפות ההתרחבות נטועות עמוק במדיניות הישראלית — כהרחק מהמסגרת ששרטטה תוכנית החלוקה.

גישה זו באה לידי ביטוי ישיר גם בהכרזת העצמאות של ישראל. במגילה שפורסמה ב־14 במאי 1948 לא הופיעו כלל הגבולות שנקבעו בתוכנית החלוקה — ולא במקרה. אף שהסוכנות היהודית קיבלה את התוכנית באופן רשמי, היה ברור כי הנהגת היישוב איננה רואה בגבולות שהוצעו מסגרת סופית.ההנהגה הישראלית ראתה בהקמת מדינה יהודית על חלק בלבד מפלסטין שלב זמני: נקודת פתיחה שתאפשר, כאשר התנאים יבשילו, להתקדם אל מפת גבולות רחבה יותר.

קבלה רשמית — מניע פרגמטי

הערכת המצב של הנהגת היישוב והחברה היהודית באותן שנים הייתה פרגמטית וברורה: לא היה ליישוב די כוח צבאי או עדיפות דמוגרפית כדי לשלוט בכל שטחי הארץ, ובוודאי שלא כדי למשול ברוב הערבי או להוציאו ממקומו. משום כך התקבלה תוכנית החלוקה באופן רשמי — אך הקבלה זו לוּותה באסטרטגיה מקבילה. היעד הלא־רשמי היה להרחיב ככל הניתן את גבולות המדינה היהודית, לדלל את הריכוזים הערביים ולשפר את תנאי התוכנית באופן חד־צדדי.

גישה זו השתלבה גם במגעים החשאיים שנוהלו באותה תקופה עם עבדאללה מלך עבר־הירדן. בן־גוריון העריך כי הצבא הירדני הוא המאורגן והחזק מבין הצבאות הערביים, ולכן ראה תועלת בהסכמה שבשתיקה לסיפוח הגדה המערבית על ידי ירדן — כל עוד הדבר יאפשר לישראל להרחיב את שטחה במקביל. חשיבה זו הייתה בין הגורמים שמנעו את הקמתה של מדינה ערבית עצמאית לצד ישראל.

המסקנה ברורה: גם אילו אישרו מדינות ערב את החלטה 181, לא היה בכך כדי לשנות מהותית את הדוקטרינה הפוליטית והצבאית של ישראל בראשיתה. בעיני ההנהגה הציונית, החלוקה לא נתפסה כפתרון סופי אלא כשלב ראשון במימוש פרויקט רחב בהרבה. היעד היה — מן ההתחלה — הקמת מדינה רחבה והומוגנית יותר, ותוכנית החלוקה לא שימשה אלא תחנת ביניים בדרך לשם.