פאתיח שמסטין אישיקהליכוד יצא לפריימריז בשעה שהכיבוש הישראלי בעזה נמשך, העימותים בגבול הצפון אינם פוסקים למרות המשא ומתן, והמלחמה עם איראן טרם הסתיימה לחלוטין.
גם בנימין נתניהו ניצב בפני אחד התהליכים הפנים-מפלגתיים הקשים ביותר שעבר מאז נבחר לראשונה לראשות הליכוד ב-1993. במוקד עמדה בקשתו לבטל את הפריימריז בנימוק של מצב מלחמה ולהעביר את הרכבת רשימת המועמדים לוועדה שבשליטתו.
אלא שהאופוזיציה הפנימית התנגדה לכך, ובית הדין של הליכוד חסם את האפשרות הזו והבהיר כי “הליכוד איננה מפלגה של איש אחד”. למרות זאת, נתניהו קיבל שמונה שריונים, ולשר ישראל כ"ץ הוקצה מקום מובטח נוסף. שיבוצם של גדעון סער, חיים כ"ץ ואורן דוברונסקי ברשימה מבלי להתמודד בפריימריז החריף עוד יותר את המתיחות בתוך המפלגה.
השריונים לא היו הגורם היחיד שהפך את הפריימריז למורכבים במיוחד. הליכוד, שזכה ב-32 מושבים בבחירות 2022, עומד כיום בסקרים על 22–24 מנדטים בלבד.
לא ניתן להסביר את הירידה הזו רק במחיר הכלכלי והפוליטי של המלחמות. הכישלון הביטחוני של 7 באוקטובר, ההתנגדות לפטור מגיוס לחרדים, הקרע החברתי שיצרה המהפכה המשפטית והתנהלותו האישית של נתניהו הרחיקו גם חלק ממצביעי הליכוד המסורתיים מהמפלגה.
אף שמשפט השחיתות של נתניהו נדחק לכאורה משולי סדר היום, הוא ממשיך ללוות אותו כצל. לכן תוצאות הפריימריז, שפרסומן הרשמי הסופי עדיין צפוי, אינן נוגעות רק לזהותם של מי שייכנסו לכנסת, אלא גם לעתידו של הליכוד בפוליטיקה הישראלית.
הנתון הבולט הראשון היה שיעור ההצבעה. רק 53.5% מבעלי זכות הבחירה הצביעו — ירידה של כ-4.5 נקודות האחוז לעומת הפריימריז ב-2022.
אף שאין מדובר בפער דרמטי, העובדה שגם בזמן מלחמה, לאחר קמפיין אינטנסיבי וכאשר עתידם הפוליטי של שרים וחברי כנסת רבים עמד על הפרק, לא נרשמה התגייסות יוצאת דופן בקרב בסיס הליכוד — מצביעה על מידה מסוימת של עייפות בשורות המפלגה.
מיקומם של אלי כהן, אמיר אוחנה ויריב לוין בשלושת המקומות הראשונים אינו מפתיע. ההפתעה הבולטת הייתה עלייתו של אלמוג כהן למקום השמיני.
כהן, שעבר מעוצמה יהודית לליכוד, לא השלים את תקופת החברות הנדרשת במפלגה. למרות זאת, נתניהו העניק לו קיצור פז"ם שאפשר לו להתמודד ואף הביע בו תמיכה פומבית.
העובדה שכבר בהתמודדותו הראשונה בליכוד הצליח כהן לעקוף שרים וחברי כנסת ותיקים רבים ממחישה כי הימין הקיצוני אינו משפיע על הליכוד רק מבחוץ — אלא מסוגל להעביר את אנשיו ישירות לתוך צמרת המפלגה.
לעומת זאת, מיקומה של טלי גוטליב, שנכללה ברשימת המומלצים של איתמר בן גביר, מחוץ לעשירייה הראשונה הציג תמונה שונה. גוטליב, שהוצבה בסקרים שלפני הפריימריז כאחת המועמדות למקומות הראשונים, נדחקה למקום ה-12. התוצאה מצביעה על כך שהשפעתה נבלמה.
גוטליב עצמה הציגה את התוצאה כהישג שהושג למרות סביבת נתניהו.
“גם אם סביבת רה״מ ממש התאמצה לסכל ולהחליש אותי, בוחרי הליכוד הימניים נלחמו עליי בכוח אדיר”, כתבה, וטענה כי הצליחה להישאר במקום ריאלי בזכות הקולות החופשיים, למרות קבוצות ההצבעה המאורגנות.
היא גם הזהירה כי אם יועציו של נתניהו ינסו להוביל את הליכוד למרכז המפה, להתקרב לגדי איזנקוט או לקדם ממשלת אחדות — “לא אשתוק גם אם יגזרו עליי עוצר ראיונות”.
הדברים ממחישים את המתח המרכזי בתוך הליכוד: בעוד נתניהו מבקש להחזיר את מצביעי המרכז-ימין שאיבד לקראת הבחירות הכלליות, בסיס הפעילים של המפלגה דורש קו נוקשה יותר.
האופוזיציה הפנימית עדיין מפגינה כוח
הניסיון להחליש את יריביו הפנימיים של נתניהו לא הניב תוצאה אחידה. דוד ביטן, המייצג את מוקד האופוזיציה המוסדי הבולט ביותר בתוך המפלגה, הגיע למקום ה-14 ושמר על עתידו הפוליטי.
ניר ברקת, שנחשב לאחד מיורשיו האפשריים של נתניהו, נדחק למקום ה-16 ולגבול המקומות הריאליים. זאב אלקין, שעזב את הליכוד ולאחר מכן חזר אליו, לא הצליח להתגבר על חוסר האמון של המתפקדים ונותר מחוץ לטווח המקומות הריאליים.
ביטן לא הסתפק בשמירה על מקומו. נתניהו תמך תחילה ברות קבסה-אברמזון במשבצת “האישה החדשה”, ולאחר מכן, ביום ההצבעה, הביע תמיכה באסנת זוהר. למרות זאת, שתיהן נותרו מאחורי קרן אטיאס-בובליל, שנתמכה בידי ביטן.
נתניהו אמנם הביס את מועמדיו של ביטן במרוצי המחוזות, אך לא הצליח להשיג את התוצאה שרצה במשבצת האישה החדשה.
גם הישארותם של כמה ממקורבי נתניהו מחוץ לטווח המקומות הריאליים עוררה תשומת לב. בין השמות הבולטים נמצאים עידית סילמן, ניסים ואטורי, מאי גולן וחנוך מילביצקי.
הדבר מלמד כי נאמנות לנתניהו לבדה אינה מספיקה. רשתות מפלגתיות, קבוצות הצבעה מאורגנות ופופולריות אישית ממשיכות למלא תפקיד מכריע בפריימריז. לכן לא ניתן להציג את התוצאות כניצחון מוחלט של נתניהו.
התמונה תתבהר עוד יותר לאחר שהרשימה הסופית תורכב, עם המקום המובטח לישראל כ"ץ, השריונים של סער, חיים כ"ץ ודוברונסקי והמועמדים הנוספים שנתניהו טרם הכריז עליהם.
כך ימשיך נתניהו לשלוט במידה רבה במנגנון ובמבנה הרשימה. אולם הפריימריז הראו כי הוא אינו שולט באותה מידה בכיוונה האידאולוגי של המפלגה.
עתידה של מפלגה שמקצינה
הליכוד לא איבד את הליבה הלאומית שעמה עלה לשלטון ב-1977. להפך, המפלגה נעשתה לאומנית ורדיקלית יותר.
אלא שהאיזון שאפיין את מסורת ז'בוטינסקי–בגין — בין לאומיות, שלטון החוק, פלורליזם פנים-מפלגתי וממלכתיות — נשחק בהדרגה.
הליכוד לא נעשה דתי באותה מידה שבה נעשה לאומני. הוא עדיין נותר מפלגת המונים חילונית-מסורתית. עם זאת, הוא נעשה תלוי יותר ויותר בציונות הדתית ובשותפיו הדתיים-לאומיים.
המפלגה עוברת בהדרגה ממבנה מוסדי לכלי פוליטי המרוכז סביב מנהיג, וממרכז שקבע את הכיוון האידאולוגי של הימין למפלגה שמפיצה בקרב הציבור הרחב את רעיונותיהם של גורמים הנמצאים ימינה ממנה.
במילים אחרות, הליכוד הקצין — אך הוא אינו תמיד מי שמוביל את ההקצנה הזו. בעבר הליכוד היה הגורם המרכזי שקבע את כיוונו של הימין הישראלי. כיום הציונות הדתית ועוצמה יהודית מותחות את גבולות סדר היום, ואילו הליכוד מעביר את הרעיונות הללו לקהלים רחבים ולמוקדי השלטון.
לכן ניתן לסכם את הפריימריז כך: נתניהו עדיין שולט במבנה הרשימה, אך הוא כבר אינו קובע לבדו את כיוונו האידאולוגי של הליכוד.
הפריימריז הראשונים בעידן שאחרי נתניהו יראו האם הליכוד יצליח לחזור ולהיות המפלגה שקובעת את כיוונו של הימין הישראלי — או שיישאר כלי פוליטי גדול המעביר לשלטון את רעיונותיהם של הגורמים הנמצאים ימינה ממנו.
