בעוד המתקפה הישראלית על רצועת עזה נכנסת לשנתה השלישית, המלחמה מעמיקה את המשבר ההומניטרי באזור ומגבירה את הקרע הפוליטי והחברתי בתוך ישראל.

295 אלף חיילי מילואים גויסו שוב ושוב; רק בין יולי לאוגוסט 2025 שבעה חיילים שמו קץ לחייהם. בשנת 2024 עזבו את ישראל 83 אלף אזרחים – עלייה של חמישים אחוזים בהשוואה לשנה הקודמת. במשבר שבויים, אישרה ישראל כי לפחות 41 משבויים שנשבו בעזה נהרגו.

שר הביטחון לשעבר משה יעלון תקף בחריפות את הממשלה. יעלון, שהיה בעבר מקורב לנתניהו, הגדיר את המצב הנוכחי כ"קריסה מוסרית":

"איבדנו את דרכנו. שמונים שנה אחרי השואה אנחנו מדברים על טיהור אתני, על עליונות יהודית, על 'ניקוי' עזה מתושביה. אלה אינם ערכיה של מדינת ישראל."

יעלון הוסיף כי נתניהו הפך את המדינה ל“משטר המונהג על ידי גזענות ושחיתות”, והדגיש: "נלחמתי למען מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית, ברוח מגילת העצמאות שלנו."

גם האלוף במילואים גדי שמני אמר שהמלחמה חיסלה את ערכיה הבסיסיים של ישראל:

"ביבי עשה דברים נוראים לא רק לפלסטינים, אלא גם לנו. הוא השליך את קדושת החיים ואת האתיקה במלחמה לפח."

בזירה הפוליטית, השרים הקיצוניים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’ ממשיכים לדרוש החרפת המלחמה. בן גביר אמר כי "לא צריך להכניס גרם אחד של סיוע לעזה", וסמוטריץ’ קרא ל“השמדה מוחלטת”.

לאחר שנתיים של לחימה, החיים בעזה כמעט נעצרו לחלוטין, ובישראל שוררים עייפות וחוסר שקט גוברים. הביקורת הפנימית ההולכת ומתרחבת מעידה שהמלחמה איננה רק מעבר לגבולות – אלא גם בלבה של החברה הישראלית עצמה.