הפשיטה של ארגון חמאס ב-7 באוקטובר חשפה כישלון עמוק בליבת מודל הביטחון של ישראל, ושברה את האמונה הארוכת‑השנים שמעליונות צבאית, מודיעין והרתעה יוכלו להבטיח את ביטחונם של אזרחיה.
בתגובה פתחה ישראל במלחמה בעזה שתוארה כמלחמת רצח עם, והוצגה כנחוצה לשיקום הביטחון ולמניעת התקפה דומה בעתיד.
במקום זאת, שלוש שנים של רצח עם הרחיבו את המשבר, העמיקו את המחלוקות הפוליטיות בתוך ישראל ופגעו במעמדה בחו"ל.
האירועים העלו שאלות רחבות יותר על הנהגת ישראל, על הסבל שהופנה לעבר הפלסטינים במשך עשרות שנים, ועל עתידו של מדינה שנבנתה תוך המשך כיבוש אדמות פלסטיניות.
באותו פרק זמן, הציבור הישראלי נדחף ימינה יותר, לדבריו של אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ומומחה לפוליטיקה הישראלית.
“התקפת ה-7 באוקטובר הייתה טראומטית באופן עמוק, ותגובת הממשלה לה הייתה כישלון עצום. היקף הנזק והשפלת הממשלה הומרו לתחושת לאומיות חזקה ולרצון לנקמה,” ליאל אומר ל-TRT World.
“התקשורת, בשנים מאז, התמקדה בצורה יוצאת דופן — אולי 95 אחוז מהזמן — בסבל שלנו, באבידות, בחטופים, בהרס שבתוך ישראל וכדומה. כתוצאה מכך, הציבור הפך כועס ולאומי יותר, מה שחיזק את המפלגות הימניות.”
לדברי ליאל, התוצאה אינה רק שינוי אידאולוגי לעמדות אנטי‑פלסטיניות ואנטי‑ערביות, אלא גם שחיקה של נורמות דמוקרטיות.
“יש לנו 20 אחוז אזרחים ערביים, והעHostility כלפיהם גברה, מה שמותיר אותם מבודדים יותר,” היא אומרת.
“ככל שמגבירים את הלחץ על הפלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובמובנים מסוימים גם בתוך ישראל עצמה, כך נהיים פחות דמוקרטיים.”
משבר אמון פוליטי
הנזקים הפוליטיים של ה-7 באוקטובר נמשכו הרבה מעבר לכישלון הראשוני של ממשלת בנימין נתניהו במניעת ההתקפה.
ההתקפה חשפה כשלים משמעותיים במנגנוני הביטחון והפוליטיקה של ישראל, והיעדר ועדת חקירה ממלכתית האריך את המחלוקת סביב האחריות.
נתניהו התנגד לקריאות להקמת ועדה כזאת, בעוד משפחות נפגעים ודמויות מהאופוזיציה המשיכו לדרוש דין וחשבון.
עבור המדען והסופר הפלסטיני פרופ' מזין קמצ'יה, שמונו לשם מועמדות לפרס נובל לשלום לשנת 2025, המלחמה חשפה בעיות עמוקות יותר במערכת הפוליטית הישראלית.
“התקופה שלאחר ה-7 באוקטובר הראתה עד כמה הסטטוס קוו שהיה קיים מאז 1948 רעוע ובלתי־בר קיימא, ואת אי‑השוויוניות המערכתית ומגבלות ההסתמכות על עוצמה צבאית לשמירת כיבוש קולוניאלי וגזעני,” קמצ'יה אומר ל-TRT World.
“הדבר הבהיר כי יציבות בת קיימא לא תושג מבלי לטפל בסיבות השורשיות, כולל זכות להגדרה עצמית, זכויות אדם וצדק שווה לכל בני האזור.”
“במקום לחזק את הביטחון, שלוש שנות רצח העם קירבו את סופו של המשטר הגזעני הזה,” הוא מוסיף.
הש dissatisfaction הציבורית בטיפול הממשלה במלחמה נותרה גבוהה.
על פי סקר INSS שערך לרגל שלוש השנים, רק 34 אחוז מהישראלים היו מרוצים מניהול הממשלה את המלחמה בעזה.
בינתיים, 75 אחוז תמכו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לגבי הכשלים סביב ה-7 באוקטובר.
“אני חושב שישראל בטוחה יותר מבחינה צבאית כי נגענו באיראן ונזקנו לה באופן משמעותי [במהלך מבצעי ארה"ב–ישראל] וביחידות הצבא הסוריות [במהלך ולאחר נפילתו של משטר אסד]. אבל הבעיה שלנו היא פוליטית וחברתית,” ליאל אומר.
“החברה הישראלית מפוצלת יותר משהייתה; במיוחד בנושאים של דמוקרטיה, שחיתות ואופן שלטון המדינה.”
“האופוזיציה מודאגת עמוקות משחיקת המוסדות הדמוקרטיים, התקשורת והמנגנונים המנהליים של המדינה, וכן מהתקפות על מוסדות המדינה,” מוסיף ליאל.
התפיסה הביטחונית שנחשפה
שלוש שנות הלחימה חשפו את מגבלות תפיסת ביטחון שהתבססה במידה רבה על כוח צבאי, וגרמו להרס חסר תקדים בעזה שהטיל את המחיר האנושי העיקרי על הפלסטינים.
ההעברה ההמונית של פלסטינים וההשמדת בתים ותשתיות אזרחיות פירושם שהפלסטינים נושאים בעול האנושי הכבד של ההתקפה הצבאית של ישראל.
ואילו עבור רבים מהישראלים, המלחמה לא השיבה תחושת ביטחון.
אותו סקר של INSS מצא כי 59 אחוז מהישראלים סבורים כי מתקפה דומה ל-7 באוקטובר עלולה לחזור בשנים הקרובות מהגבול עם עזה.
רק 38 אחוז ראו את מצב הביטחון של ישראל כטוב יותר מאשר לפני ההתקפה, בעוד 32 אחוז אמרו שהוא גרוע יותר.
הנתונים חושפים סתירה בנרטיב הביטחוני של ישראל: כוח צבאי כביר לא השיב תחושת ביטחון בקרב חלק ניכר מהאוכלוסייה, בעוד שההשלכות הקטסטרופליות נופלות על הפלסטינים.
“ההפצצה ההמונית של עזה והשקרים שסביבן הראו את הטבע האמיתי של המשטר הישראלי: רצח עם וטיוי אתני כמאפיינים מרכזיים של מערכת ההגמוניה המלאכותית והשברירית הזו,” אומר קמצ'יה.
“ביטחון בר־קיימא יכול להגיע רק מתוך צדק, זכות השבים של הפליטים והיצמדות למשפט הבינלאומי,” הוא מוסיף.
גם ליאל מטיל ספק ביכולתה של התגובה הצבאית להבטיח ביטחון ארוך טווח, ומצביע במקום זאת על ההשלכות הפוליטיות והמוסריות שלה.
“הציבור הישראלי אימץ במידה רבה את הנרטיב שאנחנו נלחמים בקיצוניים איסלאמיים פראיים,” אומר ליאל.
“אני רואה את מה שעשינו בעזה כהגזמה מונעת מפחדים יהודיים בישראל וברצון לנקמה. הרגנו 74,000 פלסטינים, השמדנו את עזה וביצענו פעולות תוקפניות רבות נגד אזרחים בגדה המערבית [הכבושה],” הוא אומר ל-TRT World.
“אני רואה בכך בעיה מוסרית. הגזמנו והפרנו את החוק הבינלאומי, ואני רואה זאת כבעיה לטווח ארוך עבור ישראל ואולי גם עבור העם היהודי, שיהיה עליו לשאת את הפשעים הללו על כתפיו.”
מוניטין שפגוע בצורה שאינה הפיכה
לפני ה-7 באוקטובר שמרה ישראל על מערכות יחסים דיפלומטיות, כלכליות וביטחוניות נרחבות, במיוחד עם ממשלות מערביות.
תדמיתה הבינלאומית כבר הייתה שנויה במחלוקת בגלל הכיבוש של שטחים פלסטיניים, הרחבת ההתנחלויות והטיפול בפלסטינים.
אך רצח העם בעזה הביא נושאים אלה למוקד פנימי ובינלאומי חד יותר.
השינוי משתקף בסקרים
סקר של Pew Research Center בחודש יוני 2026 ב-36 מדינות מצא שבממוצע 67 אחוז מהמשיבים רואים את ישראל בעין שלילית, לעומת 25 אחוז שחושבים עליה בעין חיובית.
בארצות הברית, הדעות השליליות הגיעו ל-60 אחוז, בעוד שבבריטניה הן עמדו על 69 אחוז.
מעמדה הבינלאומי של ישראל הידרדר משמעותית בשנים האחרונות, לדברי ליאל.
“לפני שנים היינו קרובים מאוד לכונן יחסים דיפלומטיים עם סעודיה. המטרה העיקרית הייתה לנרמל יחסים עם הסעודים בלי לשלם מחיר בסוגיית הפלסטינים. ואז הגיעה ההתקפה, ואחריה מה שאני רואה כהגזמה שלנו, ההרס בעזה ומספר ההרוגים הגדול. כיום ישראל נתפסת כמדינה קולוניאליסטית, תוקפנית ומתנהגת בקלות ראש מבחינת שימוש בכוח,” ליאל מסביר.
ההידרדרות בתדמית הציבורית התרחשה במקביל להתפתחויות משפטיות בינלאומיות משמעותיות.
ביולי 2024, בית הדין הבין‑לאומי מצא כי המשך נוכחותה של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש אינה חוקית והורה שהיא חייבת להסתיים בהקדם האפשרי.
בית הדין הפלילי הבינלאומי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו ושעבר שר הביטחון יואב גלנט בנובמבר 2024 על רקע חשדות לעבירות מלחמה ופשעים נגד האנושות.
צו המעצר נגד נתניהו נותר בתוקף ועשוי לחשוף אותו לעצירה אם ייסע למדינה שמיישמת אותו.
“השינוי בדעת הקהל הגלובלית, ביחסים הדיפלומטיים ובבדיקה המשפטית הבינלאומית שם לחץ עצום על מעמדה של ישראל בעולם,” אומר קמצ'יה.
“למרבה הצער הבידוד הגובר הזה אינו משפיע על הפוליטיקה הישראלית או על המוסדות שלה. רוב הישראלים חיים בבועה ציונית שיצרו לעצמם.
זו תסמונת נחיתות–עליונות: 'אנחנו עם נבחר, עליון, אבל גם תמיד נרדפים ומושמדים, ובכל זאת אנחנו לא דואגים'”, הוא מוסיף.
שלוש שנים אחרי, ההשלכות של ה-7 באוקטובר ממשיכות לעצב את ישראל גם מבפנים וגם מבחוץ.
