בשינוי היסטורי, בריטניה הכירה רשמית במדינת פלסטין, מאה שנה לאחר שהצהרת בלפור סללה את הדרך לשלילת זכויותיהם של הפלסטינים.
ראש הממשלה סר קיר סטארמר הכריז לראשונה ביולי כי בריטניה תנקוט בצעד זה באסיפה הכללית של האו"ם בספטמבר, אלא אם ישראל תעמוד בתנאים מסוימים, כולל הסכמה להפסקת אש בעזה, הסרת האיסור על סיוע הומניטרי, והחייאת האפשרות לפתרון שתי מדינות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיב בזעם להכרזה, וטען כי ההחלטה מתגמלת את "הטרור המפלצתי של חמאס". שר החוץ שלו, גדעון סער, איים בצעד חד-צדדי, כמו סיפוח רשמי של הגדה המערבית הכבושה, אם ההכרה הבריטית והאירופית בפלסטין תצא לפועל.
במבט היסטורי, ההכרה של בריטניה במדינת פלסטין היא מעט מדי ומאוחר מדי.
בשנת 1917, בריטניה, בהצהרת בלפור הידועה לשמצה, הבטיחה את תמיכתה בהקמת "בית לאומי" – כלומר מדינה – לעם היהודי בפלסטין.
באותה תקופה, היהודים היוו רק 10 אחוזים מאוכלוסיית פלסטין, והחזיקו רק בשני אחוזים מהקרקע. עם זאת, בעיני הבריטים, 10 האחוזים הללו היו ראויים לזכות להגדרה עצמית, בעוד ש-90 האחוזים האחרים לא.
כדי להוסיף חטא על פשע, הצהרת בלפור התייחסה לרוב הפלסטיני כ"קהילות הלא-יהודיות בפלסטין", ובכך שללה את קיומם על ידי הגדרתם במונחים של מה שהם לא.
כפי שציין אדוארד סעיד, מדובר במסמך קולוניאלי קלאסי. מ-1922 ועד 1948, בריטניה שלטה בפלסטין תחת מנדט חבר הלאומים, שנאמר כי הוא "אמון קדוש של הציוויליזציה", להכין את המדינה לשלטון עצמי בהתאם לחובתה תחת המנדט.
במקום זאת, בריטניה בגדה באמון זה על ידי הכנת המדינה להשתלטות על ידי יהודים אירופאים.
ההיסטוריה של המנדט הבריטי בפלסטין היא למעשה סיפור על איך בריטניה גזלה את פלסטין מהפלסטינים ומסרה אותה לציונים.
אבן היסוד של המנדט הייתה למנוע בחירות עד שהיהודים יהפכו לרוב.
בריטניה אפשרה לאוכלוסייה היהודית הקטנה להתחיל בתהליך השתלטות שיטתי על כל המדינה, תהליך שממשיך עד היום. היא גם מנעה את הדו-קיום השליו של יהודים, מוסלמים ונוצרים ששרר בפלסטין לפני הטלת השלטון הקולוניאלי הבריטי.
בריטניה ניצלה את המנדט כדי לקדם ולתמוך בהתיישבות הציונית מצד אחד, תוך דיכוי הלאומיות הפלסטינית מצד שני.
במובן זה, הפלישה הנוכחית של ישראל לעזה היא תוצאה ישירה של הצהרת בלפור, שאפשרה השתלטות ציונית בלתי מרוסנת על כל אדמת פלסטין.
זו הסיבה שההחלטה של בריטניה להכיר בפלסטין היום, למרות משקלה ההיסטורי, נשמעת חלולה אלא אם כן היא מלווה בפעולה משמעותית לתקן את הנזק של מאה שנות שותפות לפשע.
ממחוות חלולות לשותפות עכשווית
מאז 1948, תחת ממשלות שמרניות וממשלות הלייבור, המדיניות הבריטית התאפיינה בתמיכה בולטת בישראל ובאדישות מוחלטת לזכויות הפלסטינים, ובמיוחד הזכות הטבעית של הרוב להגדרה עצמית לאומית.
בשנת 2014, בית הנבחרים העביר הצעה להכרה בפלסטין כמדינה, בתמיכת 274 חברי פרלמנט כאשר 12 הצביעו נגד. ההצבעה שיקפה בבירור את הדעות והרגשות של בריטניה כולה.
ראש הממשלה דאז דיוויד קמרון, לעומת זאת, דחה את התוצאה כסתם מחווה סמלית ולא מחייבת שלא תשפיע בשום צורה על מדיניות החוץ של ממשלתו.
בשנת 2017, במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, 13,500 אנשים חתמו על עצומה הקוראת לממשלת בריטניה לפרסם התנצלות על הצהרת בלפור.
אז ראש הממשלה תרזה מיי השיבה כי לממשלה אין על מה להתנצל; נהפוך הוא, היא גאה בתפקיד החיוני שמילאה בריטניה ביצירת מדינה לעם היהודי במולדתם הקדומה. לא היה כל אזכור לפלסטינים או לזכותם למולדתם.
לאחר 1967, סתירה עמוקה סימנה את המדיניות הבריטית בנושא ישראל/פלסטין. בריטניה תמכה לכאורה בפתרון שתי המדינות לסכסוך, כלומר, מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל, המורכבת מעזה ומהגדה המערבית הכבושה, עם עיר בירה במזרח ירושלים.
אך בעוד שבריטניה תמכה בפתרון שתי המדינות, היא הכירה רק במדינה אחת – ישראל – תוך התעלמות מדחייתה העקבית של ישראל למדינה פלסטינית.
הסיכוי לפתרון שתי מדינות מעורפל נותר מסווה נוח אך צבוע לאי נקיטת פעולה נגד הסיפוח הישראלי הזוחל של השטחים הכבושים.
הדיון על ההכרה בפלסטין התעורר מחדש בעקבות המלחמה של ישראל בעזה, שהחלה לאחר המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר 2023.
מאז אותו יום, הצבא הישראלי מוריד מוות והרס על האזור: הרג מעל 64,000 אנשים (בעיקר נשים וילדים); הפצצת 89 אחוז מהבתים והתשתיות האזרחיות; פגיעה קשה במתקני הבריאות; פגיעה בבתי ספר, אוניברסיטאות ומתקני או"ם; עקירה בכפייה של 90 אחוז מהאוכלוסייה האזרחית, במקרים מסוימים יותר מעשר פעמים; ושימוש בהרעבה ככלי מלחמה.
במהלך ניהול המלחמה הפראית הזו – 'מבצע אלף חרבות', אם לדייק בשמה הרשמי – ישראל מבצעת גם את פשע כל הפשעים: רצח עם.
רצח העם הישראלי בעזה הוא הפרק האפל ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים ואחת. למרות הזוועות שנפרשות מדי יום מול עינינו, המדיניות הבריטית ממשיכה לנטות בחוזקה לטובת ישראל, ומספקת לעבריין תמיכה דיפלומטית, לוגיסטית, מודיעינית וצבאית.
בריטניה ניצלה לרעה את מעמדה כחברה קבועה במועצת הביטחון על ידי הטלת וטו על החלטות להפסקת אש בעזה. חיל האוויר המלכותי ממשיך להטיס משימות מעקב מעל עזה ולספק לכוחות הישראליים מודיעין רב ערך.
בסיס RAF באקרוטירי, קפריסין, מועמד לשירות הצבא הישראלי. מטוסי תובלה ישראליים יכולים לעצור בבסיסי RAF בסקוטלנד בדרכם לאסוף נשק ותחמושת מארה
אותם בסיסים משמשים כמרכז לוגיסטי לטיסות של הכוחות המיוחדים האמריקאים לישראל וממנה. עם זאת, מעורבותה של בריטניה בפשעי מלחמה ישראליים אינה נעצרת שם.
מטרידה עוד יותר העובדה שבריטניה היא ספקית הנשק השלישית בגודלה של ישראל, אחרי ארה"ב וגרמניה. בספטמבר 2024, בריטניה השעתה כמה רישיונות למכירת נשק לישראל, אך אלה הסתכמו בפחות מ-10 אחוזים מהסך הכל.
לכן, מהלך זה הסתכם במעט יותר ממחווה סמלית כדי לפייס את הציבור הזועם.
הכישלון המוסרי החמור ביותר של בריטניה ביחס למלחמה בעזה טמון בהתחמקות מאחריותה על פי האמנה למניעה ולענישה של פשע השמדת העם משנת 1948.
"שמדת עם" מוגדרת באמנה כ"כוונה להשמיד, כולה או חלקה, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית". רוב המומחים הישראלים לחקר השואה, ובמיוחד עומר ברטוב, סבורים כי מה שישראל עושה בעזה הוא מקרה קלאסי של השמדת עם.
בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג קבע כי ההאשמה בשמדת עם היא סבירה והורה לישראל לנקוט בסדרה של צעדים למניעת רטוריקה ומעשים של השמדת עם.
ובדיוק בשבוע שעבר, חקירת האו"ם אישרה את מה שידוע מלכתחילה: שישראל מבצעת רצח עם בפלסטין.
ישראל התעלמה בבוטות מההוראות הללו. ממשלת בריטניה טוענת שאין ראיות חותכות לכך שישראל מבצעת רצח עם בעזה, ולכן העסקים כרגיל.
אך על פי האמנה, למדינות החתומות אין את הפריבילגיה לחכות עד שהתרחש רצח עם לפני שהן מקוננות עליו. חלה עליהן החובה לפעול כדי למנוע רצח עם; בעזה, ממשלת בריטניה נכשלה באופן חריג ומצער.
הכרה ללא פעולה
על רקע מזעזע זה החליטה ממשלת בריטניה להכיר במדינה פלסטינית. הכרה זו התעכבה זמן רב, אך היא עדיין מתקבלת בברכה.
משמעות הדבר היא שארבע מתוך חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון תומכות כעת במדינה פלסטינית - שלוש האחרות הן רוסיה, סין וצרפת. החריגה היא ארצות הברית, בעלת בריתה הקרובה והחזקה ביותר של ישראל.
אף על פי שההכרה הבריטית כשלעצמה לא תשנה דבר בשטח, היא מייצגת הצהרה פוליטית חזקה, והיא מסירה את הסתירה בתמיכה בפתרון שתי מדינות תוך הכרה רק באחת.
מה שזה לא יעשה הוא לעצור את הטבח וההרס, האסון ההומניטרי, רצח העם בעזה והטיהור האתני של הגדה המערבית הכבושה. הכרה דיפלומטית, למעשה, משמשת את קובעי המדיניות הבריטיים כמסווה לחוסר מעש.
מה שבריטניה צריכה לעשות הוא להטיל סנקציות על ישראל, להשעות את כל שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני, ולסיים את כל מכירות הנשק לישראל, כמו גם את רכישת הציוד והטכנולוגיה הצבאית מישראל.
המערכה הג'נוסיידית של ישראל בעזה היא הנושא הבוער ביותר העומד בפני בריטניה ושאר הקהילה הבינלאומית כיום. כישלון לפעול רק תורם לחסינות של ישראל. זה גם מערער את הסדר הבינלאומי המבוסס על חוקים, אשר הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה כדי למנוע שואה נוספת.
ההכרה החצי-לבבית של בריטניה בפלסטין כמדינה, תוך סיוע ושידול למכונת המלחמה הישראלית המפלצתית, מזכירה את הסיפור האפוקריפי על הקיסר נירון, שניגן בלירה שלו בזמן שהשריפה הגדולה של רומא (64 לספירה) החריבה את העיר.
האם ממשלת בריטניה תמשיך לנגן בכינור שלה בזמן שעזה מושמדת עד היסוד, או שהיא סוף סוף תקשיב להמונים שלטענתה היא מייצגת, ותכיר בחובתה המשפטית והמוסרית לפעול?
מקור: TRT World
