בעשורים האחרונים, תמיכה בלתי־מותנית בישראל הייתה רכיב מרכזי בשמרנות האמריקאית, כאשר אליטות המפלגה ושומרי הסף בתקשורת אכפו בקפדנות את גבולות הדעות ה”מותרות”.

ביקורת על ישראל או על השפעתה על מדיניות החוץ של ארצות הברית נחשבה מחוץ לתחום.

עם זאת, המגמה השתנתה בעוצמה בשנה האחרונה בערך.

מאז שישראל פתחה את מלחמתה הגנוצידית בעזה ב־7 באוקטובר 2023, הקונצנזוס האמריקאי שהיה מוצק בעבר מתחיל להיסדק.

תמונות קורעות לב של מוות והרס אזרחי בהיקף חסר תקדים – שהוגדרו כ“רצח העם הראשון המשודר בשידור חי” – הותירו את העולם קהה, עם קריאות גוברות להעמיד לדין את מנהיגי ישראל.

מה שחיזק את דעת הקהל הוא הרטוריקה מצד בכירים ישראלים הקוראת לרצח עם, שהפכה למעשים ונצפתה בידי מיליונים בזמן אמת.

בדומה לשאר העולם, הציבור האמריקאי כבר אינו מחזיק באותה עמדה חיובית כלפי ישראל.

דבר זה ניכר אפילו בקרב הנוצרים האוונגליסטים – שנחשבו במשך שנים מעוז התמיכה הציבורית האמריקאית בישראל – כאשר נתוני הסקרים האחרונים מראים ירידה בדעותיהם החיוביות, במיוחד בקרב הצעירים.
סקרים עדכניים מאוניברסיטת מרילנד חושפים פער דורי משמעותי: רק 32 אחוזים מהאוונגליסטים בגילאי 18–34 מזדהים יותר עם ישראל מאשר עם הפלסטינים – ירידה של למעלה מ־30 נקודות בהשוואה לאוונגליסטים המבוגרים יותר.

מוטי ענברי שפרופסור ללימודי יהדות באוניברסיטת צפון קרוליינה – שערך מחקרים נרחבים על הציונות הנוצרית – מגדיר את ההתרחקות הזו כסימן הבולט ביותר לכך שמשהו משתנה בקרב השמרנים.

"המחקרים שלי נערכו בקרב נוצרים המגדירים את עצמם ככאלה, ובתוך הקבוצה הזו רמת התמיכה בישראל נמוכה יותר מאשר בקרב הגילאים המבוגרים," אומר ענברי ל־TRT World.

"הסיבות לכך עשויות להשתנות, והן קשורות לצריכת רשתות חברתיות ולהבדלים דוריים כוללים בין הגילים. קבוצת הגיל הזו היא החברתית ביותר מבחינת מודעות ורגישות, וזה מתבטא בתמיכה חזקה יותר בפלסטינים."

פוליטיקה של הדרה

על רקע העלייה במודעות לגבי פלסטין וישראל, דמויות שמרניות רבות נתקלו בגלי ביקורת חריפים בשל עמדותיהן, מה שהוביל אף לסדקים בתוך הקהילה הפרו־ישראלית.

המפרשנית האמריקאית קנדיס אוונס הוחרמה מקרן שבעבר סייעה לקידום הקריירה שלה.

בהמשך נפרדו דרכיה מהפלטפורמה הימנית "דיילי ווייר", בעקבות עימותים עם בן שפירו, ציוני נחרץ.

גם המפרשן השמרני הפופולרי טאקר קרלסון איבד ספונסרים לאחר שראיין את ניק פואנטס, משפיען נוצרי־לאומני.

התפתחויות אלו מנוגדות בחדות למה שהיה מקובל בעבר בדעת הקהל האמריקאית — שהושפעה במידה רבה מויליאם פרנק באקלי, העורך המייסד של כתב העת National Review.

אחד האדריכלים החשובים ביותר של האורתודוקסיה הפרו־ישראלית בימין האמריקאי היה ויליאם פרנק באקלי. את השפעתו על החברה האמריקאית ניסח Daniel G. Hummel (דניאל ג'י. האמל), היסטוריון של האוונגליזם האמריקאי ושל יחסי ארצות הברית–ישראל ומנהל מרכז לומן באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון.

"בשנות ה־50 באקלי ראה באנטישמיות בעיה מרכזית בתוך השמרנות. הוא השקיע מאמצים רבים להרחיק כל מי שראה בו אנטישמי מתוך… התנועה השמרנית שבנה," אומר האמל ל־TRT World.

לבאקלי הייתה אהדה עמוקה כלפי ישראל. בשנת 1972 הציע להפוך את ישראל למדינה ה־51 של ארצות הברית – בטענה שהיא איננה רחוקה יותר מוושינגטון מאשר אנקורג' או הונולולו.

"למשך תקופה ארוכה, משנות ה־50 ועד שנות ה־2000, ארגונים יהודיים ליברליים או מנהיגיהם היו אלו שהובילו בעיקר את הלובי הפרו־ישראלי," מוסיף האמל.

כל כך חזקה הייתה אחיזת הלובי, עד שגם ממשל ג'ורג' ווקר בוש שהיה פרו־ישראלי במובהק ספג ביקורת על עמדותיו המתונות כלפי המדינה הציונית.

"גם השמרנות של באקלי וגם הלובי הישראלי ניסו להדיר ולדחוק לשוליים עמדות ביקורתיות כלפי ישראל, ולעיתים קרובות תייגו אותן כאנטישמיות," מציין האמל.

בזמן האחרון, אומר מוטי ענברי, הביקורת המתמשכת על ישראל מתוך המפלגה הרפובליקנית הפכה לעקבית רק בחודשים האחרונים – בעיקר מצד קבוצה מסוימת הכוללת את מרג'ורי גרין ותומאס מאסי.

מעניין לציין כי לא גרין ולא מאסי נתמכים על ידי איפא"ק, אחד מארגוני הלובי הישראלי החזקים ביותר בארצות הברית.

האמל מוסיף כי מנגנון ההדרה שבנו באקלי והלובי הישראלי עבד קשה כדי להשתיק קולות ביקורתיים. "והם הצליחו בכך במשך שנים רבות."

אבל המערכת הזו החלה להיפרם.

סדר אמריקאי חדש

האמל מצביע על עליית האינטרנט ועל התפרקותן של הקואליציות הפוליטיות המסורתיות הן במפלגה הרפובליקנית והן בדמוקרטית במהלך העשורים האחרונים — תהליכים שאפשרו לקבוצות שהודרו בעבר, משמאל ומימין, לבנות לעצמן קהילות וּבמות חלופיות.

"הקבוצות הללו התחילו לשתף נקודות מבט שונות ולטעון נגד התמיכה האמריקאית בישראל — ובמקביל לבנות קהל עוקבים."

האמל מוסיף שכוחות נוספים שוחקים את הקונצנזוס הישן: היחלשות התמיכה בציונות הנוצרית בקרב אוונגליסטים אמריקאים, והעמקת הקרעים בתוך הקהילה היהודית־האמריקאית בעקבות התנהלותה של ישראל, במיוחד במלחמה בעזה.

"המעשים של ישראל בשנים האחרונות גרמו לאנשים רבים לבחון מחדש את תמיכתם," מוסיף האמל.

"לכן, אף שההדרה אכן הובילה ליצירת קהילות ביקורתיות חדשות, הקבוצות הללו צברו השפעה ופופולריות בעשור האחרון דרך התארגנות מקוונת — שלעתים קרובות מתורגמת גם לפעולה פוליטית ממשית."

העלייה המרשימה של זוהראן ממדאני, מוסלמי ומבקר חריף של ישראל, משמשת דוגמה מובהקת לכך.

ביחד, זוהראן ממדאני משמאל וניק פואנטס מהימין הקיצוני ממחישים עד כמה גבולות הדיון על ישראל השתנו.

כפי שהאמל מציין, שניהם אומרים כיום דברים על ישראל, שאך לפני כמה שנים היו נחשבים לקיצוניים בזירה הפוליטית האמריקאית "בוודאי במקומות כמו ניו יורק סיטי, שהייתה פרו־ישראלית מאוד"

פואנטס מגלם זרם של שמרנות ימנית־קיצונית שרפובליקנים מבוגרים יותר היו דוחים לחלוטין; ממדאני מגיע ממסורת פרוגרסיבית שבעבר נשמרה במרחק על ידי ההנהגה המפלגתית.

הופעתם מציגה מציאות שבה קולות שבעבר הושתקו או נדחקו לשוליים — כעת נוכחים הרבה יותר.

האמל מדגיש כי אין פירוש הדבר שעמדותיהם הפכו למיינסטרים מלא.

ממדאני הוא פוליטיקאי מקומי, והבחירה בו בעיר עם האוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם היא בעלת משמעות סמלית, אך לא ברור אם הבוחרים תמכו בו בשל ביקורתו על ישראל או בשל סדר העדיפויות שלו בנושאים של יוקר מחיה וקשיי היום־יום.

"ראוי לציין שעמדותיו לא פסלו אותו, אבל לא ברור אם הן מהדהדות בקרב ציבור רחב."

"ממדאני ופואנטס פונים לקהלים שונים לחלוטין, אך שניהם מביעים רעיונות על ישראל שכמעט לא נשמעו בציבור לפני כמה שנים," מוסיף האמל.